קרני האור של הבוקר פגעו בפניי וגרמו לי לפקוח את עיני בכבדות. לאחר כמה נסיונות לפקוח את עיני לרווחה הצלחתי ועשיתי זאת. הבטתי בשעון שהונח על השידה הלבנה שלי ביחד עם הספר שלי. השעה שש וחצי בבוקר. החלטתי לקום כדי להתארגן לבית הספר. התיישבתי בקצה המיטה מביטה בנוף היפייפה של הבוקר. סובבתי את ראשי כדי לראות עם מתיאו נמצא שם. לא היה איש בחדר מלבדי. בדרך כלל מתיאו יוצא מהחדר שלי בשעות שמונה או תשע בבוקר אבל היום יצא מוקדם יותר. הסתקרנתי.
קמתי מהמיטה והלכתי הישר אל חדר האבטיה כדי להתקלח בזריזות. הרגשתי שרגלי החלה להבריא ויכולתי ללכת כרגיל אך לא חושבת שלרוץ בקרוב יהיה רעיון טוב.
יצאתי מהחדר עם מגבת שעוטפת את גופי. התלבשתי במהירות כדי לא לאחר. לבשתי ג'ינס כחול צמוד שהבליט את רגלי הדקיקות והבליט את היישבן שהופיע משום מקום. חולצת ווי לבנה צמודה ונעלי סניקרס שחורות. השארתי את השיער השימשי שלי פזור על כתפיי ויצאתי אל המטבח בתקווה לראות את אבא שלי. ואולי את מתיאו.
ירדתי במדרגות וכבר יכולתי לראות שהבית ריק. מלבד שומרים נוספים שנעמדו כמעט בכל פינה בבית. מתיאו לא היה חלק מהם. מוזר שיש כל כך הרבה שומרים בכל הבית.
איפה כולם?. שאלתי את עצמי. מה שוב יש להם פגישה סופר חשובה?. החלטתי לשאול את אחד השומרים כדי שלא יקרה דבר בלי ידעתי.
"איפה כולם?" שאלתי את אחד השומרים שנעמד ליד דלתות הבית. "איפה אבא שלי" הוספתי לשאלתי.
השומר שהיה גבוה מימני בכמות סנטימטרים מכובדת שתק ואפילו לא הביט לכיווני. הגובה שלו הזכיר לי את מתיאו, אך היה נראה שמתיאו היה גבוה יותר אפילו מהשומר ההוא.
כעס חלף בגופי כשצעקתי את השאלה שלי בכל הבית ואף אחד לא טרח לענות לי.
עלית לחדרי הכי מהר שיכולתי עם הרגל הנקוע ולקחתי איתי את התיק שלי. חזרתי הישר אל דלת כניסה של הבית בשביל ללכת לבית הספר אחרי זמן רב שלא הייתי בו.
כשהגעתי הישר אל הדלת הגדולה והגבוה, השומר שנעמד כמה סנטימטרים מהדלת נעמד מולי כמו קיר. פניו היו קפואות וללא רגש כלל. עיניו היו כמו אצל רובוט. הוא הזכיר לה את מתיאו לרגע, אבל מתיאו.. מתיאו היה שונה.. רגשותיו מופיעים מידי פעם כאילו יש לו כפתור מיוחד לכך.. ומישהו מדליק אותו מידי פעם.
"מה אתה עושה?" קולי רק התגבר. "אסור לך לעזוב את הבית" השיב לה. קולו היה חסר כל רגש.
נאנחתי והלכתי הישר אל המטבח. להאבק מול שומר שגדול מימך כפליים יהיה רעיון נוראי.
התיישבתי על השיש של שולחן הבר מול המטבח והכנסתי לפה כפית גלידת שוקולד. לאחר כמה דקות דלת הבית נפתחה לרווחה והכניסה רוח שקיררה את הבית במהירות. מתוך הדלת נכנס מתיאו. גבוה, חליפה שחורה כולה שהייתה צמודה לגופו והבליטה את שריריו. צמרמורת נעימה חלפה בגופי כשהסתכלתי עליו. שיערו החום סודר לאחור באלגנטיות. הפרופיל שלו היה כל כך יפה, הבליט את קו הלסת שלו ואת עצמות לחייו המהממות. עורו היה שזוף מהרגיל כאילו עמד יום שלם מול השמש. עניו חיפשו משהו מסביב במבטים מהירים בכל פינה בבית, כאילו חיפש משהו או מישהו.
סוף סוף מבטו הונח עליי. הוא היה מרוחק אבל יכולתי לראות שעיניו הזהובות בוחנות את גופי במהירות. בלעתי רוק בכבדות. הוא ניגש אליי בצעדים גדולים ומהירים. קמתי משולחן השיש בקפיצה. מתיאו נהיה קרוב אליי וישירות הנחתי את הגלידה והופיע על השולחן.
"נו הולכים לבית ספר?" שאלתי בחיוך רחב ונרגש. מבטו הקפוא של מתיאו עורר בי סקרנות. הוא היה רובוט מאז שהגיע לכאן אבל משהו תמיד עורר בו את הרגשות שניסה להסתיר, אבל עכשיו מבטו הקפוא היה כמו קרח שלא נמס ולא מתכוון להנמס.
"מתיאו" אמרתי את שמו כשהגיע עד אליי ועמד מולי כמו קיר, הוא היה קרוב כל כך ולרגע נזכרתי בו עומד מולי בסיפריה. קרוב, צמוד, ריחו המדהים עורר בי צמרמורת קלילה שלא עזבה אותי לזמן רב. הוא אחז בזרועותיי ולא חשש להביט בי. עיניו הזהובות הזכירו לי את הסתיו. לא ברור לי למה אבל זאת העונה האהובה עליי. ללבוש סוודר נעים, לשבת במרפסת עם כוס שוקו חם וקצפת מעל, לקרוא ספר רומנטי שמבריח אותך מכל הבעיות בחיים ואת הנוף השופע של העצים הזהובים.
בהשתקפות שלי בעיניו הזכירה לי את אמא שלי. לראשונה חשבתי שאני דומה לה כל כך. השיער הארוך ובצבע השמש זהר בעיניו, צורת פני הזכירה לי את חיוכה של אימי כששיחקנו שח מט והיא ניצחה אותי שוב ושוב. עיני החומות שהיו שתי טיפות מים של אימי. שפתי נפערו לרווחה ממראה עיניו.
ידיו כאילו ליטפו אותי כשהן ירדו אל גבי באיטיות. לרגע שמעתי דיבורים בין שני אנשים, אחד מהם היה אבי. זיהיתי את קולו ישר. השני היה מוכר לי אבל לא יכולתי לזכור מאיפה. דיבורם התהדה ככל שהם התרחקו יותר.
"מה קורה מתיאו?" שאלתי ללא סבלנות כלל. הוא שתק. פניו היו קרובות לפני אבל גבוה מעט בלי להצליח לשמוע את נשימתו.
הנחתי את ידי על חזהו שהיה כמו אבן ברזל ודחפתי אותו לאחור בכל כוחי. אחיזתו בי הייתה חזקה הרבה יותר ולא הצלחתי להרחיק אותו מימני.
"מתיאו!" זרקתי את שמו בכעס. לאחר שניות ספורות אחיזתו ירדה מימני. הוא הביט לאחור כאילו ווידא שמי שהיה מאחורינו נעלם.
" מה זה היה??" קולי גבר בכעס. מבטו חזר אליי. נשמעה אנחה מגרונו. השתיקה הכעיסה אותי יותר. "נמאס לי מכל זה" ירקתי בחוצפה. הסתכלתי במתיאו.. הוא היה מוזר ומשהו בהבאת פניו אמרה לי הכל. "אני לא הולכת לבית ספר נכון?" דמעות רצו לצאת מעיני אך עצרתי בעדם. הוא הינהן לשלילה. חלפתי לידו בשתיקה והרגשתי את הדם בעורקי מתחם מהזעם שחולף בתוכי. מתיאו הלך אחרי בשתיקה.
עליתי במדרגות הכי מהר שיכולתי, רציתי ללכת ללכת למשרד של אבי. אך התחרטתי הרגשתי שאני אאכזב את אבא שלי אפילו יותר. נכנסתי אל החדר שלי בטריקת דלת חזקה. היה נדמה שכולם שמעו. הדלת נפתחה שנית ומתיאו הופיע דרכה.
חיבקתי את עצמי מביטה אל הנוף דרך החלון הגדול והרגשתי לחות מתחת לעיני. ניגבתי את הדמעות במהירות. שמעתי את נשימתו של מתיאו וזה עיצבן אותי.
"צא לי מהחדר מתיאו" המשכתי להביט בנוף. לא שמעתי את הדלת נפתח או נסגרת והבנתי שהוא עוד עומד שם. הסתובבתי אליו. ידי הונחו לצידי.
"מתיאו. אמרתי לך לצאת לי מהחדר!" צעקתי לעברו. מתיאו שתק כתגובה. "אתה לא תצא אני מבינה" ירקתי לעברו ונכנסתי אל חדר האבטיה. נעלתי את הדלת. נשענתי עם ידי על שיש של הכיור והסתכלתי על עצמי במראה. דמעות חלפו על פני ולרגע תהיתי עם מתיאו גם ראה את הדמעות. שמעתי דפיקות עדינות מעבר לדלת לאחר כמה דקות. זה בטח מתיאו.
"לך מתיאו" השבתי על דפיקות הדלת.
"מתוקה זה אני" קולו של אבא שלי. קמתי ופתחתי את הדלת. אבא שלי נראה מודאג. פניו השתנו כשראה אותי בוכה. נכנסתי אל החיבוק החם שפתח לי. הוא היה חם. החליפה האפורה שלבש הייתה נעימה למגע. הבחנתי שמתיאו כבר לא היה בחדר.
לאחר כמה שניות אבי ניתק אותי מהחיבור החם. פני היו מבולבלת. "אבא?" אמרתי בבלבול. "את לא תוכלי לחזור לבית ספר. מהיום את לומדת בבית. אסור לך לצאת מהבית הזה." אמר חד וחלק. וראיתי שאבא שלי מתחיל לצאת מהחדר, התקדמתי אליו במהירות.
"מה?. אבל למה?" קולי גבר אבל לא יותר מידי.
"זהו" השיב לי. "אתה לא יכול לכלוא אותי בבית הזה עד סוף חיי" צעקתי אליו בחוצפנות.
הוא לא השיב לי ונעלם מהחדר בשניה וסגר את הדלת אחריו.
תפסתי את אחת ממסגרות התמונות שהיו על השידה וזרקתי לכיוון הדלת הסגורה. המסגרת נשברה וזכויות עפה לרצפה.
הדמעות החלו לצאת מעיני כשהתיישבתי על המיטה. הדלת נפתחה. מתיאו. שוב. עיני התמלאו שינאה וחזרתי אל חדר האמבטיה בטריקה.
YOU ARE READING
שומר הראש שלי
Romanceספר שני בקרוב *גמור* הפחד הכי גדול לאבד את מי שאוהבים, החיים מראים זאת פעם אחר פעם כשהאנשים שאהבת נעלמים מחייך בידיע שהם לא יחזרו לעולם גם אם ירצו זאת. אהבה.. תחושה נעימה שגורמת לך להיות מאושרת ובו זמנית עצובה. אהבה לא צפויה שצצה מול עיניך בלי הסבר...
