שומר הראש שלי

פרק 6

שובע שלם שאני נמצאת בבית. אף אחד לא אומר לי למה, או מה קרה שאסור לי אפילו לדרוך מאחורי השער של הבית שלי.  זה מעצבן אותי אבל אין לי מה לעשות לגבי זה.
מתיאו עדיין השומר שלי. הוא הולך אחרי כל הזמן ואין לו שום רגשות, לפחות ככה זה נראה מהצד. אני לא מבינה למה הוא שונה מכל שאר השומרים שהיו לי אבל לא להרבה זמן אני אגרום לו ללכת לבד עם צריך.
לפני יומיים החזירו לי את המכשירים הדיגיטלים, לא שהיה לי כל כך רע בלעדיהם אבל סוף סוף יכולתי לתקשר עם שון וורוניקה ונהיה פחות משעמם ושקט כמו תמיד.
"איך את? מתי תחזרי אלינו?" שאלה  ורוניקה שנשמעה חזק בכל חלל החדר. נשכבתי על המיטה הגדולה שלי מביטה לכיוון התיקרה הלבנה והטלפון מונח על המיטה בזמן שורוניקה מדברת ואפילו מתחרפנת. "אני לא יודעת אבא שלי לא רוצה שאצא מהבית כרגע." השבתי לה באנחה.
מתיאו שילו את כפות ידיו והמשיך לבחון את חדרי כשהוא יושב זקוף על הכורסה הלבנה שלי וחייבת לציין הכורסה האהובה עליי, היא הכי נוחה בבית הגדול הזה.  מתיאו בוחן את החדר שלי ימים שלמים, כאילו יש מה לבחון כל יום מחדש
"אני מתגעגעת ג'ינגי'ת" אמרה ורוניקה וקול גברי נשמע מהטלפון של ורוניקה. "את לבד?" שאלתי אותה מסקרנות. "לא" השיבה לי וקולה השתנה הוא נהיה נבוך. לא זכור לי שהיא הייתה מובכת אי פעם. "נו סופיה מתי אבא שלך כבר יסכים לך לתקשר עם בנים בקצב הזה את תשארי הבתולה היחיד-" קטעתי אותה והחזרתי את הטלפון לאוזן שלי כדי שלא תדבר יותר מידי כשמתיאו כאן. זאת עוד הסיבות ללמה אני לא אוהבת שומרי ראש, הם תמיד שומעים הכל. הבטתי במתיאו ונהייתי מובכת הרגשתי שהסמקתי, שמתי לב שהוא מסתכל עליי בחזרה. קמתי מהמיטה והלכתי אל חדר האמבטיה מובכת מאוד מימה שורוניקה אמרה. אני לא מתביישת מכך שאני בתולה אבל אני לא מספרת על זה לכולם אבל מאוחר מידי עכשיו מתיאו שמע הכל.
"מה קרה?" שאלה ורוניקה כששמעה רעשים מוזרים דרך הטלפון שלי. התיישבתי על האבטיה באנחה. "השומר החדש כל היום נמצא לידי ולרגע אני לא יכולה להיות לבד" השבתי לה. "אוי זה קשוח, בטח אבא שלך מאוד כועס. " אמרה. "אני יודעת" דמעה אחת זלגה על לחיי שהיו קרירות.  המילים של אבי שברו אותי. "אם היא הייתה מקשיבה לי היא הייתה עכשיו כאן! ולא בקבר"
"אני צריכה ללכת רוני, נדבר" אמרתי לה וניתקתי את שיחת הטלפון הארוכה שהייתה בנינו. התיישבתי על הריצפה בזמן שנשענתי עם ראשי על קצה האמבטיה.  ישבתי שם כמעט חצי שעה כשנשמע דיפקה על הדלת. "את בסדר שם?" ידעתי שאם אני לא יענה הוא מסוגל לפרוץ את הדלת. "כן" השבתי לו כשקולי סדוק.
אני בטוחה שמתיאו הבין שאני בוכה לבדי בחדר האמבטיה והניח לי להישאר לבד.
לאחר עוד עשר דקות יצאתי מחדר האמבטיה וראיתי את מתיאו ששוב חזר לשבת בכורסה הנוחה. הוא קם ברגע שראה אותי יוצאת. פניו היו מודאגות. מעניין אותי מה גורם לו להביע רגשות משום מקום.
הוצאתי מהארון שלי טייץ כחול כהה וגוזית ספורט תואמת.  אם כבר להיות בבית ימים שלמים לעשות משהו מועיל. נכנסתי בחזרה אל חדר האמבטיה ולאחר כמה דקות יצאתי עם בגדי הספורט שהבליטו את הגוף שלי. הספתי את שערי לקוקו גבוה ויצאתי מחדרי כשמתיאו מנסה לא לבחון אותי שוב ושוב.
יצאתי אל החצר והמשכתי ללכת לכיוון השער שיוצא אל היער. "לאן את הולכת?" שאל מתיאו ועצר אותי בדרך. "לרוץ" השבתי לו מסתובבת לכיוונו. "אסור לך לצאת" הצהיר. "בחייך אני בבית כבר מלא זמן אני לא יכולה להיות סגורה כל היום בחדר" ניסיתי לשכנע אותו. "יודע מה" עלה בראשי רעיון. התקרבתי אליו בצעדים איטיים וכשהגעתי אליו הנחתי את ידי על כתפו, הרגיש לי כאילו הנחתי את היד על אבן. חייכתי אליו חיוך מושך ו סימנתי לו להתקרב אליי כדי שאוכל ללחוש לאוזנו.  ידי עלתה אל פניו וסוף סוף הרגשתי את עור פניו. זה היה כפי שחשבתי חלק ונעים, הוא היה חם לא היה ברור לי עם זאת אני למה בגלל שאני נוגעת בו או שזה חום גופו הקבוע.  הסתכלתי על עיניו ו התקרבתי אל אוזנו. שפתיי היו כל כך קרובות לאוזנו שלרגע רציתי לנשק אותו.
"בוא איתי" לחשתי בקול מושך במיוחד. שיחררתי את ידי מימנו וראיתי בפניו תשוקה מוזרה, בטח הוא הוא בעצמו רוצה לצאת סוף סוף החוצה, כל היום הוא שומר עליי בלי לצאת החוצה.
אחזתי בידו שהייתה גדולה משתי כפות ידי יחד. הבטתי בעיניו בחיוך מהפנט. "בבקשה" התחננתי. לאחר זמן ארוך של מחשבה הוא הסכים והלך להחליף לבגדי ספורט.  חיכיתי לו ליד הבריכה המחוממת.  לאחר כמה דקות אני רואה אותו עם טייץ שחור גברי ומעל שורט ספורט שחור וגופיה גברית שהייתה רופפת עליו וגם כן בצבע שחור. יש לו משהו שהוא לא בצבע שחור?. שריריו בלטו בעיני לראשונה כשראיתי את ידיו ומעט את חזהו השרירית. שפתיי פסקו לרווחה ומיהרתי לסגור אותם. קמתי לעמידה זקופה וחייכתי לכיוונו. מיהרתי לצאת אל היער.
"אתה רץ מהר?" שאלתי אותו בחיוך. "אותך אני בטוח אעקוף" השיב ופתח את השער בשבילי. "עוד נראה" השבתי לו בחיוך מתחכם והתחלתי לרוץ בין העצים. במהירות ראיתי את מתיאו רץ מאחורי ומנסה לעקוף אותי. צלח לו. בשניה ראיתי אותו מלפני מיהרתי להשיב לו במלחמה שפתח והתחלתי לרוץ מהר יותר. בכמה שניות הייתי מקדימה שנית וצחקוק יצא מגרוני כשהבחנתי שמתיאו לא יכול לעקוף אותי יותר.
"זהו זהו" אמר. "ניצחת" הוסיף מתנשף ועם חיוך רחב שלאחר כל כך הרבה זמן ראיתי שוב. החיוך שלו מושלם, הוא גורם לי לחייך אליו בחזרה. המרחק בנינו היה גדול כשנעצרנו מהריצה. מתיאו התחיל להתקרב אליי כשסידר את שיערו לאחור. הוא הבריק בקרני השמש שיצאו מבין העצים הגבוהים. הוא נטף זעה וזה היה רק יותר מושך.
הוא היה קרוב אליי כל כך. הוא הושיט את ידו וסידר את השיער שלי שיצא ממקומו. בהיתי בעיניו הזהובות שרק יותר זהרו בשמש. האוויר נלקח מימני כשגופו היה קרוב אליי, אולי זה מהריצה אמרתי לעצמי בראש כדי להירגע. התנשפנו בכבדות, שנינו כאילו לקחנו זה לזו את האוויר שנותר מסביבינו. נהייתי רטובה מהזעה שנטפה משנינו. עשיתי צעד לאחור ככה שידו התנתקה משערי.
הסתובבתי והמשכתי ללכת, בלי לדעת לאן. הוא עקף אותי במהירות והלך לצידי בשתיקה.
"מה הספר האהוב עליך?" שאל לפתע. הסתכלתי עליו מופתעת. הוא לא שאל אותי שום דבר עליי מאז שהגיע הנה. "רומיאו וגוליתה" עניתי. "הייתי צריך לנחש" גיחוך קל בקע מגרונו. חייכתי בחיוך מטופש והמשכנו ללכת ללא נודע.
"למה?" הסתקרן. "למה מה?" שאלתי. "למה את אוהבת דווקא את הספר הזה? יש הרבה ספרים שאת קוראת" שאלתו הייתה מוזרה אבל לא חשבתי ועניתי לו.