שומר הראש שלי

פרק 39

"סופיה.. " נאנח מתיאו. התחרטתי ששאלתי אותו את השאלה הארורה הזאת.
צעדים מהירים וכבדים עצרו את מתיאו מלהמשיך את המשפט. תודה לאל. לוקאס.
"היי.." אמר לוקאס כשפגש את עיניי הרטובות בשלו.  המסכה שלו איננה.
הבטתי בלוקאס לכמה שניות והחזרתי את מבטי אל מתיאו שנראה זועם שככה הפריעו לו במשפט, אבל כבר לא יכולתי לשמוע את הסירובים שלו.
"בואו נחזור.. " נאנחתי מגלגלת את עיניי ומתחילה ללכת בחזרה למקום המפואר. ניסיתי לזכור את הדרך בה מתיאו הוביל אותי אבל הכל שחור בראשי. מאיפה הגענו?.. מאיזו דלת יצאנו?
"בואי" המבטא היציב של לוקאס נשמע לאוזני וידו אחזה בידי כדי להוביל אותי בחזרה לנשף.
"איפה מתיאו?" שאלתי את לוקאס שנראה רציני מידיי וסובבתי את ראשי לאחור בשביל לראות את מתיאו מאחורינו..אבל הוא לא היה. הם הספיקו לדבר אחד עם השני?
"נשאר שם. אני אקח אותך בחזרה לנשף." אני כמובן שלא נגד לחזור.. אבל זה לא יראה מוזר שאני עם לוקאס?
"אבל.. זה לא יראה מוזר.. אני סוג של מאורסת למתיאו.." מלמלתי בלחש.
"אני בסך הכל הברמן סופיה.. אין לך מימה לדאוג" השיב לי בלגלוג. מה קורה לו? מה קורה לכולם?
"הגענו" אמר לוקאס ונעצר במקומו, ניתק את ידו משלי וסימן לי ללכת ישר וימינה.
חזרתי אל הנשף המפואר.. המוזיקה השתנתה עכשיו אני שומעת לא רק נגן כינור.. אלא עוד צלילים שונים.
כולם שוב נואצים בי.. אולי האיפור נמרח?.. למרות שדרך המסכה כמעט ואי אפשר לראות.
איפה אבא שלי? אולי זה הזמן לדבר איתו. הבנות שעמדו בצד לא זזו ממקומן.. והמשיכו להתלחשש והפעם נראה שהן מדברות עליי.. כנראה בגלל שמתיאו לא כאן.
"תרצי.. אולי.. את.. יודע.. לרקוד איתי" קול אינו בטוח בעצמו נשמע מאחורי גבי. הסתובבתי וראיתי בחור בחליפה.. רזה, פנים דקות וחלקות, שיער בלונד מעט מבולגן, עיניו חומות וחיוך חמוד כמו לילד.
ציחקוקים רבים נשמעו לכיוונו והחיוך שלו החל להתפוגג. איזה אנשים חסרי רגש.. יש להם כסף יש להם הכל מלבד רגש. לא רציתי להגיד לבחור ההוא לא כי נראה שמאוד לחוץ.
"בשמחה" חייכתי אליו בחיוך רחב ואמיתי.
חיוכו שהתחיל להתפוגג חזר אליו ואפילו התרחב.
הוא הושיט לי את ידו ואני הנחתי את שלי עליו. התחלנו לרקוד. הוא אחז במותניי בהיסוס רב בזמן שאני מניחה את ידי מסביב צווארו הדקיק. הוא היה מעט יותר גבוה מימני אבל עדיין יכולתי להישען עם ידי עליו בנוחות.
"את.. את נראת... הכי יפה.. כאן הערב.. אבל לעולם לא ראיתי אותך כאן" קולו מתחיל להירגע והגמגום מחוסר הבטחון שנעלם כמעט מבין שפתיו.
"זאת הפעם הראשונה שלי כאן.. " השבתי לו בחיוך מנסה למצוא את מתיאו.. או את לוקאס.. או בכלל את אבא שלי.
"שמי לינקולן" אמר וניסיתי לשמור את הצחוק שבי בפנים. לינקולן? שם מאוד... עתיק..
"שם מאוד יפה" אמרתי בחיוך ממשיכה לנסות לא לפלוט איזה ציחקוק.
"אמא שלי נורא... אוהבת שמות היסטורים.. " אמר בחיוך.
"ואני סופיה" אמרתי כיוון שלא ידעתי מה לענות עוד.
"הו.. אני יודע.. כולם יודעים את..נושא השנה" השיב לי. נושא של מה? ולמה אני הנושא ולא איזו רווקה שעומד בצד?.
רציתי לשאול אותו עוד שאלה.. אבל ידו של מתיאו הונחה במעט אגרסיביות על כתפו של לינקולן.
"תרשה לי אולי לרקוד עם ארוסתי?" שאל מתיאו בכובד את לינקולן. לינקולן נראה מבוהל..
"כ.. כן.. כן" השיב לו לינקולן והתנתק מאחיזתו שבקושי החזיקה את מותניי.
מתיאו חיכה שילך ואחז במותניי בחוזקה.. לא כמו לינקולן. האחיזה שאני אוהבת חזרה אליי.
כרכתי את ידי בצווארו החם והתחלנו לרקוד לפי המוזיקה.
"למה אתה כל כך מעצבן לפעמים.. הוא בסך הכל רצה לרקוד איתי.. " התחלתי לומר מנסה ללחוש לכיוונו. "לא יכולתי לסרב אחרי שרוב הקהל פה התחיל לגחך עליו" המשכתי והבחתי בחיוכו של מתיאו.
"נו ברור שתעשי את זה.." גיחך.
"נו מתיאו.. מתיאו.. " התחלתי לומר מביטה בו בחיוך שנמרח על פניי. "מתי אני אפגש עם אבא שלי?" המשכתי בשאלה.
"בקרוב.. כשראש מאפיית לונדון יעזוב.. או יתרחק" השיב לי מביט באנשים וחיוכו היפה נמחק ונהיה רציני מידי.
לא הגבתי על מילותיו והריקוד שלנו חלף בשתיקה. מתיאו סובב אותי כמה וכמה פעמים כנראה בשביל לבחון את כולם.
"אני אלך לשתות" אמרתי למתיאו שנראה עסוק אך השיב את מבטו אליי.
"כן.. בואי את בטח צמאה" אמר והעביר מבט אחרון בין הקהל.
הלכנו אל הבר. לוקאס לא נמצא שם. איפה הוא?.
"יין בבקשה" אמרתי לברמן החדש. ומתיאו הזמין כוס מים. הברמן הביא לי את היין לאחר זמן רב.
התחלתי לשתות אותו והטעם מר ומוזר.
התבוננתי בין כל מי שעומד ליד הבר ובקצה שלו הבחנתי בראש מאפיית לונדון. הוא הביט בי כאילו חיכה שאסתובב אליו.
הוא חייך אליי בחיוך גועלי והרים לכבודי כוס וויסקי והתחיל לצחקק. דמיינתי בראשי את הצחוק שלו ורציתי להקיא.
הסתובבתי במהירות אל מתיאו שגם כן הביט בראש מאפיית לונדון.
לרגע הרגשתי את קצב ליבי מתגבר ואת חום גופי בוהר בתוכי. מה קורה לי?. נהיה לי כיף פתאום. כנראה זה האלכוהול.
"אפשר לחזור על זה?" שאלתי את הברמן והוא הינהן לכיווני. תוך דקה כוס היין השני היה אצלי בידיים.
לאחר הכוס השני הרגשתי את קצב הלב המהיר.. החום בגוף מתגברים.. טוב זה לא יכול להיות מהאלכוהול.
"את בסדר?" שאל מתיאו בזמן שאני מרגישה את החדר מסתובב אבל מנסה להתרכז.
"כן.. אני בסדר" השבתי לו והרגשתי ששיקרתי
לפתע מתיאו אחז בי בחוזקה והוביל אותי לאנשהו. כל האנשים מסביב החלו לצרוח ולברוח. הזכיר לי את המועדון.. מישהו ירה ולא שמעתי? שוב.
"בואי סופיה" צעק מתיאו ואחז בידי בחוזקה מושך אותי אחריו.
"לאן? מה קרה?" שאלתי אותו כשהחדר ממשיך להסתובב בעיניי וסחרחורת נוראית פוגעת בראשי.
היינו במסדרון ארוך שנראה אינסופי.  מתיאו הכניס אותנו אל חדר שינה כלשהו.
מתיאו הושיב אותי על המיטה.
"את חיוורת.. נורא" אמר מתיאו בזמן שכרע ברך לכיווני ואוחז בפניי שמתחילות להירדם.
"הוסיפו לך משהו למשקה" אמר וקולו נשמע מעוות. עיניי נהיו כבדות מרגע לרגע ושמעתי רעש מוזר.. כאילו מישהו הכניס למישהו משהו בראש.
"מתיאו.. " מלמלתי ועיני כבר סירבו להיפתח. לא שמעתי מענה והרגשתי שאני מאבדת הכרה עד שהצלחתי לשניה לפקוח את עיני.
מתיאו שוכב על הריצפה מחוסר הכרה ומאחוריו הספקתי לראות רק רגליים של מישהו.
מתיאו!! תתעורר. רציתי לצרוח אך קולי בגד בי ועיניי נעצמו והרגשתי את עצמי נופלת על צד המיטה מחוסרת הכרה