שומר הראש שלי

פרק 7

הדבר היחיד שרציתי לעשות זה להתקלח במים רותחים. כל הבגדים שלי נדבקו לגופי והרגשתי שהבגדים של מתיאו גם נדבקו אל גופו. נכנסנו אל החצר ומתיאו הוריד אותי מידיו בעדינות. הכאב ברגל לא פסק אבל יכולתי ללכת לבדי. שנינו רטובים ודביקים. 
"כדאי שנתקלח" אמרתי מסתובבת אליו לרגעית שניה. לרגע חשבתי על מה שאמרתי, זה נשמע לא טוב, לא בכוונה שהתכוונתי אליה ומיהרתי להמשיך. "כאילו.. בנפרד.. אתה אצלך אני אצלי". מביך. צלעתי אל הבית בלי להסתכל על הצחקוק הזדוני של מתיאו. "את צריכה עזרה?" שאל. הסתובבתי לכיוונו בחיוך מטופש. "לא, אני אסתדר מפה תודה" והמשכתי ללכת.
המדרגות היו אתגר בשבילי, כל מדרגה הייתה סיוט. שמעתי את מתיאו מאחורי מחכה שאני אבקש את עזרתו אבל התנגדתי לעשות זאת. הוא עשה מספיק בשבילי ליום אחד.
פתחתי את דלת החדר והסתובבתי  לכיוון גבו של מתיאו שהמשיך ללכת במסדרון לחדרו. הוא לא הסתובב, אפילו לא לרגע. הרגשתי סדק באיזור החזה.  נכנסתי אל החדר והוצאתי מהארון פיגמה קצרה ולבנה. יש לי הרבה כאלה חשבתי לעצמי. נכנסתי לחדר האבטיה ומילאתי לעצמי אמבטיה חמה עם קצף שהגיע עד לקצה הקירות הלבנות.
הפשטתי את הבגדים שנדבקו חזק לגופי והכנסתי את רגלי למים כדי לבדוק עם המים בטמפרטורה שאני אוהבת. הם היו מושלמים, רותחים.  נשענתי עם ראשי על קיר האבטיה ועצמתי את עיניי.
חזרתי אל אותו הרגע, הוא הצמיד אותי לגופו התחושה הייתה מדהימה, להיות יחד איתו במים ולהיות קרובה. קרובה אל פניו, אל שפתיו הבשריות והמושלמות למראה גםגם אםאם זה לכמה שניות בודדות. הלוואי ויכולתי לעשות עם זה משהו. אבל אסור לי. על מי אני עובדת אסור לו, ולמה שהוא ישים לב אליי אני סך הכל "הנסיכה של הבית".
"אני צריכה להעיף אותו מהראש שלי" אמרתי בלחש כשהתיישבתי זקוף בתוך האבטיה החמה והתנשפתי בכבדות. לא ראיתי כמה זמן עבר מאז שנכנסתי לאבטיה. יצאתי מהאבטיה והרגשתי את הכאב ברגל. היא כאבה יותר. נעמדתי זקוף מול המראה והבטתי בעצמי. אי אפשר להתאהב ביצור כזה. אי אפשר להתאהב בי. התלבשתי במהירות וסירקתי את השיער שלי. הפיגמה הייתה שקופה מעט ונרטבה יותר מהשיער הרטוב שהנחתי על כתפיי.  יצאתי צולעת מהחדר. הסתכלתי ישר על המיטה והלכתי לכיוונה.
"אני אקרא לרופא" קול פתאומי נשמע בחדרי. צעקתי בבהלה. "מתיאו" החזקתי את ידי על החזה והרגשתי את הלב שלי קופץ בבהלה. מתיאו ישב בחליפה שחורה כרגיל, מתי הוא הספיק. "מה אתה עושה כאן" התנשפתי ועשיתי צעד לאחור. עיניו רצו ובחנו אותי. "שיט" לחשתי. הפיגמה שלי שקופה מעט. כיסיתי את החזה שלי בשילוב ידי.  החיוך המושלם שלו נמתח על פניו.  הוא צריך להיות דוגמן עם הגוף, הפנים, החיוך הזה.
"אני אלך לקורא לרופא" קם מהכורסה ויצא מחדרי. נאנחתי ונשכבתי על המיטה שלי. גשם חזק ירד מבעד לחלון. מזג האוויר פה פשוט עושה מה שבאלו. פעם חם פעם גשם ופעם שלג. החלון שלי היה לאורך קיר שלם מול המיטה וזה תענוג לשמוע את הגשם מטפטף ולראות את הנוף של היער נרטב. אחזתי בספר החדש שלי מהשידה ופתחתי את הספר איפה שנעצרתי. העפעפיים שלי התחילו להיסגר ואז שמעתי את דלת החדר נפתחת.
מתיאו נכנס עם גבר מבוגר שלבש חלוק לבן ומזוודה כתומה בידו. הרופא בדק אותי וחבש את רגלי. זה היה נקע כמו שחשבתי. הרופא יצא מהחדר ומתיאו התיישב ליד רגלי והביט אל ידיו שאחז זה בזו.
"קרה משהו?" שאלתי כי היה נראה מודאג. סגרתי את הספר שהיה בידי והנחתי אותו בחזרה על השידה. נשענתי על גב המיטה והסתכלתי על מתיאו. מה קרה לו?. "דאגתי, אבל עכשיו את בסדר" השיב לי בלי להסתכל עליי. נשמע בום מהחלון מה שגרם לי לקפוץ במקום. זה היה רעם. לא אוהבת רעמים. תמיד גרמו לי לנדודי שינה.  "לילה טוב" אמר בלחש וקם ממקומו וחזר אל הכורסה שלו.
מתי הוא ישן?. הוא יושב על הכורסה כשאני ישנה. תמיד ישנתי מול החלון כדי לא לראות אותו בוהה בי או מה שהוא לא עושה שם, אבל הפעם לא יכולתי להביט בחלון הרעמים הרסו לי. הסתכלתי על מתיאו בחושך לראשונה אני רואה מה הוא עושה בלילה. כלום. הוא לא עושה כלום.
"אתה כאן כל הלילה?" שאלתי בלחש. הגשם רק התחזק. "עד 8 בבוקר" השיב לי בלחש כאילו רצה שאני ארדם מקולו המרגיע.  "מה אתה עושה כל הלילה?" המשכתי בחקירה. היה חשוך אבל יכולתי לראות את חיוכו שהעלה על פניו. "מוודא שהכל בסדר איתך" שמעתי גיחוך כמעט חירשי. "נסיכה" הוסיף. הוא העלה לי חיוך על הפנים בלי ששמתי לב. עוד רעם נשמע מעבר לחלון. קפצתי בבהלה.
"את מפחדת מרעמים?" שאל ונשען על הכורסה והניח את רגלו על יריחו בנוחות. "לא" שיקרתי.  הוא ראה את זה. מה אני עד כדי כך שקרנית גרוע?. הום קם מהכורסה וניגש אליי. התיישב בנוחות על הקצה השני של המיטה ונשען על גב המיטה. מתיאו הושיט את ידו לעברי ונתן לי לאחוז בידו. כך עשיתי. ידו הייתה חמה כמו האבטיה שלי. ידו כיסתה את שלי בלי בעיה והתחלתי לשחק עם אצבעותיו.
"מי אתה מתיאו?" שאלתי בלחש שכמעט ולא שמע. הוא הביט בי בבלבול. "למה אבא שלי סומך עליך מכל שאר השומרים?" החזרתי לו במבט מבולבל, ממשיכה לשחק באצבעותיו. "אבא שלי היה החבר הכי טוב של אביך" המשיך ללחוש בקול רגוע ומושך לאוזניי. 
"היה?". שאלתי בלי בושה.
"הוא נרצח על ידי ראש המאפיה של לונדון". השיב לי. קמתי לישיבה חלקית נשענת על ידי מולו. "אבל הוא היה כאן לא?". איך מישהו יכול להיות ליד האדם שרצח את אביו. " אני יודע." הביט בי. עיניו נצצו ברעמים שנשמעו כל כמה דקות אך לא שמעתי אותם בעיניו של מתיאו.
"איך יכולת להיות שקט כל כך בנושא?". הזזתי את שיערי שגלש אל פני אל מאחורי האוזן. " זאת העבודה שלי, מה שהיה בעבר נשאר בעבר".  חיוך קטן ותמים עלה על פניו.  "אני לא מבינה אותך. אין לך את החשק לנקום בו על מה שעשה". שתיקה חלפה בנינו. שיערי שוב נגלש  אל פניי, מתיאו רכן לכיווני ונשען על ידו, בידו השניה הוא ליטף את השיער שלי והחזיר אותו למקומו.
"יש דברים שצריכים לקרות, ואין את הכוח לשנות אותם". הפסקתי להבין אותו, לא שהתחלתי אבל הוא כמו מפה שבה אי אפשר למצוא כלום חוץ מהיופי שלה מרחוק.  שפתי נפתחו ולא נסגרו לזמן רב. בלעתי את רוקי בכבדות, הרגיש לי כמו צריבה בגרון.
"אני לא עייפה" אמרתי לפתע בחיוך זדוני. "לא?" שאל וגיחוך קל בקע מגרונו. נשענתי לכיוון פניו. הבטתי בעיניו היפות ובשפתיו שחיוך קטן בלט מפניו. ראיתי בעיניו שהוא בוהה בשפתיי מה שגרם ללב שלי להחסיר פעימה. נשכתי את השפה התחתונה שלי וקחרבתי את פניי אל פניו.
נשמתי את האוויר שלו והסתכלתי על שפתיו שנפסקו ולאחר מכן על עיניו הזהובות. "מה את עושה?" לחש אליי ונדמה היה שרק אני יכולה לשמוע אותו. "אתה תראה" חיוך נמתח על פניי.
נעמדתי מהמיטה במהירות.
"לאן?" שאל כשראה אותי מתקדמת לכיוון הדלת צולעת. הוא עקב אחרי עד למטבח שם הוצאתי מהמקרר כמה קופסאות גלידה ושתי כפיות מבריקות.
"בוא אחרי" לחשתי לו אוחזת בקופסאות הקרות. ראיתי שמתיאו מנסה לא לחייך את חיוכו המדהים.
מתיאו לא הבין לאן אני מובילה אותו כאילו לא מכיר כל פינה בבית הזה.