שומר הראש שלי

פרק 69

הפחד הכי גדול  שלי הוא לאבד את מי שאני הכי אוהבת. החיים מראים זאת פעם אחר פעם כשהאנשים שאהבתי נעלמים מחיי בידיע שהם לא יחזרו לעולם גם אם ירצו זאת. אמא שלי נרצחה ולא תחזור.
אהבה.. תחושה נעימה שגורמת לי להיות מאושרת ובו זמנית עצובה. אהבה לא צפויה שצצה מול עיניי בלי הסבר כלשהו, בלי להבין איך זה קרה ולמה זה קרה. אהבה שגורמת לי לדאוג ולחשוב מה איתו כל דקה בחיי. אהבה שגורמת לי להסתכן בשביל להיות איתו גם עם זה לא אפשרי. אהבה שגורמת לי להבין שאני לא לבד כשהוא נמצא ליד. אהבה שגורמת לי להתגעגע אליו כל שניה שהוא לא נמצא. אהבה שאת יודעת שלא תחזיק מעמד אבל כל דקה נוספת יחד גורמת לך להיות מאושרת גם אם זה לא יהיה לתמיד.
הפחד שחולף בגופי כמו סכין שנתקעת עמוק בלב שגם ככה היה שבור.
הפחד כשהוא מרגיע אותי ובו זמנית אני יודעת שרובה מכוון אל גבו, הוא יגן עליי גם אם זה יסכן את חייו.
"הכל יהיה בסדר נסיכה" אמר וקולו היה רגוע כל כך שאפילו התחלת להאמין לדבריו. חיוך קטן וריגעי נמתח על פניו, חיוך כל כך אמין ויפה. חום ידיו שהוצמדו ללחיי גורמות לי לעמוד על רגליך כשהן רועדות מהפחד.  גבו הרחבה שמרה עליי כמו שומר הראש שלי.
הפחד לעמוד מול אדם, להסתכל לו בעיניים ולראות את המוות קרב.. אני יודעת שהוא קרב אחרי כל מה שעברנו יחד, נשמעה יריה מרעידה והדבר היחיד שעשית זה לאחוז בידיו בחוזקה כפי שלימד אותי לעשות ולסובב את עצמי, להיות במקום שהיה לפני רגע. לקבל את היריה על גופי ולהגן עליו. הכאב היה חד אך ריגעי. הרגישתי את הדימעה היחידה הקרה שיורדת על לחיי, ליד החיוך שנמתך על שפתיי. 
נשמעו שתיי יריות נוספות. אבא? לוקאס? מי זה שירה שוב?

נפלתי על בירכיי מרגישה את הדם שזורם מגבי, דם חמים. חשה כאב אך לא חזק כפי שחשבתי. עיניי נהיות כבדות ומתיאו המראה היחיד שנמצא מול עיניי. מתיאו שלי. מתיאו שאני כל כך אוהבת. מתיאו שגרם ללב שלי להירפא.
הונחתי על רגליו של מתיאו בזמן שהוא אוחז בי מדממת.  ידיי החווירו ולאחר כמה שניות פניי היו לבנות לגמרי.
"אני מאבדת הרבה דם אה?.." אמרתי מביטה במתיאו. בעיניו הזהובות והדואגות.
ידי הייתה כבדה אך הצלחתי להרים אותה אל לחייו של מתיאו בשביל למחות את הדימעה שזלגה על פניו.
"למה עשית את זה? למה?" קולו רעד ואפילו הרגיש שידיו רועדות.
"כי אני אוהבת אותך ואשמור עליך כפי שאתה שמרת עליי.." השבתי לו בשיעול.
"תתקשרו לאמבולנס!" אבי צרח אך זה נשמע כמו צילצול באוזניי.
"סופיה.. סופיה.. " קולו של אבי היה קרב אך לא יכולתי לשמוע בבירור.
אני רואה אותו אך מרגישה כאב בעיניי. מראה פניו היה שונה. כל כך שונה.
הוא גם דואג?
ידו החמה אחזה בכף ידי בזמן שאני מביטה בשניהם. בשני האנשים היחידים שנשארו לי בעולם הזה.
הציור על התקרה של המלאכים והעננים נהיה יותר בהיר בכל רגע.
"אבא.. הכל יהיה בסדר. " הקול שלי היה רועד וחלש. מתיאו עדיין אחז בי.
"אני לא יכול לאבד אותך.. ולא אאבד" אמר אבא שלי. הוא השני שאומר לי את זה היום.
"אתה לא. אני תמיד אהיה איתך כמו שאמא תמיד איתך בלב." הבטתי בו מרגישה דימעה נוספת ושיעול שהחניק את גרוני.
"מי יודע אולי אני אפגוש את אמא.. התגעגעתי אליה נורא" מתחתי חיוך קל על שפתיי, חיוך ריגעי וכואב. מתיאו המשיך לרעוד ותהיתי לעצמי אם אבא שלי גם כל רועד כפי שמתואר רעד.
"קר פה.. " הוספתי מרעידה את השפה התחתונה שלי.
הקור היה כל כך קפוא ומשונה. מעולם לא הרגשתי קור שכזה. תהיתי לעצמי אם הטיטניק הקור היה הרבה יותר גרוע..
עצמתי את עיניי מעייפות. הרגשתי חסרת אנרגיות אפילו להרים את ידי או להזיז את האצבע שלי.
"אל תעצמי עיניים.. אל תירדמי-" קולו היפה  אך הרועד של מתיאו נשמע לאוזניי בפעם האחרונה..

או שלא..?