שומר הראש שלי

פרק 40

עיניי נפתחו אבל עדיין הרגשתי את הקושי לפקוח אותן עד הסוף.
איפה אני? יכולתי לראות חדר לא מוכר. לאחר הנסיונות הכושלים שלי לפקוח את עיניי סוף סוף הצלחתי. עיני נפתחו לרווחה ואני בוחנת את החדר שאני נמצאת בו.
מה לעזאזל.. קורה כאן? איפה אני?. קמתי מהמיטה הקשוחה לישיבה ממשיכה לבחון את החדר.
הקירות אפורים.. כאילו עדיין בתהליכי שיפוץ, חלון קטן עם סורגים.  מיטה זוגית מברזל עם מזרן לבן.. כאילו רק לפני יום קנו אותה, אין רהיטים.. אפילו לא שידה קטנה.. רק מיטה וריצפת עץ מוזנחת ומלאת אבק. הבטתי ישר וראיתי שתי דלתות עץ.
ניסיתי לקום מהמיטה אבל הרגשתי חולשה איומה. שכחתי את רוב הערב. נעמדתי על רגליי מנסה לא ליפול.. לרגע השמלה האדומה מרגישה נורא כבדה.. ונעליי העקב נעלמו מרגליי. ניגשתי אל אחת הדלתות בצעדים קטנים וזעירים וכשפתחתי אותה ראיתי שזהו חדר אמבט קטן וגם כן מעט מוזנח, תא דוש קטן וללא וילונות ושירותים בצד השני נראו מטונפים נורא.
ניגשתי אל הדלת לצידה וניסיתי לפתוח אותה אך היא הייתה נעולה. התחלתי לדפוק בדלת הנעולה ולזעוק לעזרה. לא היה שום מענה.
איפה לעזאזל מתיאו? איפה אבא שלי?. יכול להיות שאבא שלי הביא אותי לכאן?.
הרגשתי נורא.. הבחילה לא עזבה אותי רוב הערב וגם עכשיו היא מתחילה להופיע.
ניגשתי אל החלון עם הסורגים מנסה להזיק עזרה אך ללא הצלחה.. לא טרחתי לנסות אפילו. אני נמצאת במקום שנראה מבודד. ביער.. יש מסביב רק יער.  השמש זרחה.. הלילה עבר? מה השעה? כמה זמן אני כאן? הלחץ בתוכי החל להופיע. מה אני עושה כאן? הדמעות רצו לצאת מעיניי אבל לא יכולתי לתת להן עד שלא אבין מה קורה כאן.
התיישבתי בחזרה על המיטה הקשיחה כי הרגשתי שאני יכולה להאבד הכרה שוב. התרכזתי בזכרונות שלי מאתמול. ניסיתי לזכור את מה שקרה אחרי הריקוד שלי עם מתיאו.
לקח לי זמן רב להתרכז אבל ללא תוצאה.. אני לא מצליחה לזכור דבר.  התחלתי לשמוע צעדים כבדים מעבר לדלת הנעולה. אולי זה מתיאו.. או אבא שלי. נעמדתי על רגליי מתחילה לייצב את עצמי.
רישרוש של מפתחות גם כן נשמע מעבר לדלת הנעולה. שמעתי איך מפתח נכנס אל המנעול ומתחיל להסתובב בתוכו. ידית הדלת החלה להיפתח. ניסיתי לראות מין הדלת הנפתחת את מי שעומד מאחוריה.
נעליים אלגנטיות שחורות מכנסיי חליפה מעט צמודים וחולצה לבנה מכופתרת ופפיון נקשר בצווארו. צוואר ארוך ומקועקע. זקן קצוץ, שפתיים עבות מעט ועיניים.. הנשימה שלי נעצרה ברגע. מה לעזאזל קורה כאן?.
לוקאס.. עיניו הירוקות נצצו מולי וחיוך זדוני נמתח על פניו. 
"לוקאס?!" זעקתי את שמו בבלבול. הוא עשה צעד לכיווני ונכנס אל החדר המוזנח.
התקדמתי אליו למראה שלו.. ההקלה שתפה את גופי שראיתי אותו מול עיניי. ניגשתי אליו במהירות עם חיוך מאושר. לוקאס תודה לאל. קשרתי את זרועותיי סביב צווארו בחוזקה והרגשתי את ידיו נחות על מותניי.
"תודה לאל לוקאס.. זה אתה" לחשתי וניתקתי את עצמי במהירות כדי להביט בו שוב..למקרה ואני הוזה.
"איפה מתיאו? איפה אבא שלי?" התחלתי לשאול. "אני רוצה לראות אותם" המשכתי והתחלתי ללכת בשביל לחלוף לידו.
לוקאס נעמד מולי כמו קיר אבן. ניסיתי לחלוף מימנו מהצד השני אך גם כן חסם אותי.
"מה קורה לוקאס? אני רוצה לראות אותם" קולי נשמע יציב ושתלטני.
"הם לא כאן" השיב לי.. קולו היה קפוא.. קר כקרח. מה יש לו? למה הם לא כאן? הם השאירו אותי עם לוקאס והלכו?
עד כמה שזה נשמע מגוחך אבל ידעתי שמתיאו לעולם לא ישאיר אותי לבד עם לוקאס.. ועם כל גבר אחר.
"אז איפה הם?" שאלתי אותו והמשכתי להיות מבולבלת.
לוקאס ניראה שונה.. לא כמו פעם. פניו רציניות מידי כאילו חזר מאיזו פגישת סמים סופר סודית.. רציתי להתחיל לצחקק מהמחשבה אבל שתקתי.
"לוקאס?" אמרתי בחיוך בתקווה שזה יעזור לו לדבר.
"סופיה.." אמר את שמי וקולו נשמע.. מוזר רציני ומשולב בדאגה.
לרגע התחילו להופיע בראשי תמונות שונות ומטושטשות מאתמול.. דווקא עכשיו?.  התחלתי לראות את מתיאו אוחז בידי ולוקח אותי במהירות לחדר כלשהו.. ושניה לאחר מכן את מתיאו.. הוא שכב מחוסר הכרה בזמן שאני בקושי מצליחה לראות מי עשה לו את זה. החבטה שנשמעה בראשי.. מישהו דפק למתיאו משהו בראש? הבטתי למטה.. אל רגליו של לוקאס.. אלו.. אלו הרגליים שעמדו מאחורי מתיאו. רעד חלף בגופי.
לוקאס?... לוקאס?... לא יכול להיות ש לוקאס עשה את זה. איפה מתיאו? הוא חיי?. הרגשתי בלב סכין שדוקרת אותי ומסובבת את הלהב מבפנים. 
נרתעתי לאחור מסתכלת על לוקאס שוב. לוקאס? מה עשית?
הדמעות כבר עלו בעיני והבטתי בלוקאס.
"מ.. מה.. מה עשית למתיאו?" לחשתי למרות שתכננתי לצעוק עליו.. אבל שוב הקול בוגד בי.
"סופיה.." נאנח לוקאס ועושה צעד לכיווני. נרתעתי לאחור שנית עד שנתקלתי במיטה.
"על תתקרב אליי!" צרחתי עליו וסוף סוף קולי לא בגד בי. הרמתי את ידי לאוויר בתקווה שזה יעזור לי לעצור את לוקאס מ להתקרב.
"איפה מתיאו? מה עשית לו!?" צרחתי עליו שנית.
לוקאס לא הביט בעיניי.. כאילו לא היה מסוגל להביט בי. לוקאס.. מי זה לוקאס? אני לא מכירה אותו!
לפתע נכנס בחור בחליפה שהזכיר לי את אחד מהשומרים שלי.. הוא היה נורא דומה לבחור הגבוה שצעקתי עליו בבית כי לא ענה לי. הוא החזיק שקית קרטון והביא אותה ללוקאס.
"תירגעי סופיה." ביקש מימני בקול רגוע והשומר נעלם.
"אני לא ארגע עד שלא תענה לי!" המשכתי לצרוח עליו. הרגשתי שינאה.. שניאה אמיתית כלפיו. איך לוקאס יכול היה לעשות דבר כזה.
לוקאס הניח את השקית על ריצפת העץ והזדקף במהירות.
"אני בטוח שלא נוח לך בשמלה הזאת. אני מקווה שניחשתי את המידה שלך." אמר וסוף סוף הביט בעיניי הדומעות.
"מי אתה?" שאלתי בשינאה לאחר כל מה שגיליתי.
"אני.. זה אני סופיה. אני עדיין הבחור ההוא שהכרת לראשונה בבית הקפה.." התחיל לומר והתקרב אלי במהירות רבה שלא הצלחתי לברוח מימנו. ידיו אחזו בלחיי בחוזקה בזמן שהמשיך לדבר. "אני לוקאס.. לוקאס שלך." המשיך לדבר. שלי? זה לא לוקאס שהכרתי זה לא לוקאס שלי.. לעולם לא היה שלי!. זה מישהו זר שעומד מולי.. אני לא מכירה אותו!.
"אתה חתיכת בן של זונה! אתה לא לוקאס שהכרתי!" ירקתי לכיוונו את המילים בשינאה והרמתי את רגלי לבעיטה במקום חולשתם של כל הגברים. בין רגליו.  לוקאס התכווץ מולי וידיו השתחררו מימני. יבבת כאב בקעה מגרונו בזמן שאני חולפת לצידו בריצה מרימה את השמלה הארורה הזאת שעדיין הרגישה לי כבדה נורא.
רצתי במסדרון הקצר שהיה כל כך דומה לחדר המוזנח שהייתי בו עד עכשיו  עד שהגעתי אל מדרגות שנראו במראה הראשון לא יציבות, לא יכולתי לחכות הייתי חייבת לצאת מכאן. ירדתי במדרגות במהירות ושמחתי לגלות שהשומרים לא עומדים ליד הדלת שהייתה ליד סוף המדרגות. חלון שבור בדלת סימן לי שזוהי דלת היציאה.
"תתפסו אותה!" קולו הזועם של לוקאס נשמע לאוזניי והבנתי שאין לי הרבה זמן.
פתחתי את הדלת שלשימחתי הייתה פתוחה וראיתי את היער... הנוף שיוצא מין החלון עם הסורגים.  הבטתי לאחור וראיתי דרך חלון הדלת השבור את השומרים מחפשים משהו.. כנראה אותי. התחלתי לרוץ ליער.. לא הייתה לי ברירה אחרת העיקר לברוח מלוקאס.. מהאדם הנורא הזה.