שומר הראש שלי

פרק 10

כבר כמה שעות אני נמצאת בחדר האבטיה. כבר החשיך  ואני עדיין פה. לא שמעתי כלום ממתיאו. אולי הוא הלך. חשבתי לרגע. יצאתי מחדר האבטיה וראיתי את מתיאו, יושב על הכורסה, ידיו משולבות זו בזו, כשיצאתי הוא ישר הביט לכיווני. עיניו זהרו ודאגו אך לא אמר דבר. התיישבתי על המיטה. מולו. הייתי רוצה להיות קרובה יותר אבל מפחדת.
עיניו היו ממכרות כל כך. החשק לראות אותן מקרוב היה גדול אך בלתי אפשרי. 
"מתיאו" קולי היה סדוק ונבוך כל כך. "אני מתחננת בפניך.. ספר לי למה אבי החליט להשאיר אותי כלואה בבית!". דמעות שלא הצליחו להשתלט על עצמן זלגו על לחיי. מתיאו קם מהכורסה, הזדקף וניגש אליי במספר צעדים ספורים. הוא היה מולי. נעמד מולי כמו פסל, כרע ברך והביט בידיי הקטנות.
" אני מבקש ממך סופיה.. לא לנסות להוציא מימני מידע שאסור לי לספר לך." אמר והביט הישר לעיני שהיו לחות מהדמעות.
"אני צריכה לדעת מימה הוא מנסה להגן עליי! הוא לא יספר לי לעולם.. כך עשה גם לאימי ותראה איפה היא עכשיו." ניסיתי להרגיע את עצמי ככל האפשר. ידיו של מתיאו התרוממו אל פניי וניג בו את דמעותי בעדינות. המגע שלו נעים כל כך שעיני נעצמו מעצמם.
לאחר שניות פקחתי אותן ונעמדתי על רגליי וכרעתי את ברכיי מול מתיאו. אחזתי בלחיים החמות שלו והתקרבתי אל פניו ככל האפשר. ליבי פעם מהר לרגע חשבתי שישמע אותם.
"מתיאו.. אני מתחננת בפניך.. אני אתן לך מה שתרצה רק ספר לי". תמיד הרגיז אותי העובדה שאני צריכה להיות חסרת מידע לכל מה שקורה בחוץ.. כל מה שקורה עם המאפיות השונות בעולם.. זה לא יכול לסכן אותי רק בלדעת..
מתיאו כיסה את ידי בשלו והוריד אותן. פניו קופואות. כמו קודם לכן. למה? למה הוא לא יכול לספר לי.  נעמדתי על רגליי ויצאתי מחדרי כשאני שומעת את מתיאו עוקב אחריי. ירדתי במדרגות וראיתי את אבא שלי יושב על שולחן האוכל וסועד את האוכל שהיה ארוך על השולחן. צלחת נוספת הייתה בקצה השני של השולחן, אני מניחה שהיא בשבילי.
ניסיתי את דמעותיי ובעורקי זרם דם בוהר.
"אבא"  אמרתי בקול הכי רגוע שיכולתי להשמיע במצב הזה.  "אני מבקשת לדעת למה כל האיסורים האלה". אבא שלי הוריד את המזלג שאחז בידיו וקם מהשולחן ונשען על ידיו.
"אני חשבתי שסיימנו לדבר בנושא". גיחוך מזולזל בקע מגרונו. "סיימנו?.. אתה סיימת לדבר.. לא נתת לי שום זכות בחירה בנושא.. אני רוצה לדעת למה אסור לי לצאת מהבית הזה!"
"זהו אמרתי!" זעק חזק יותר מתמיד. "או שאת מתיישבת לאכול או שאת חוזרת לחדר שלך עד הודעה חדשה" קולו נרגע אך המשיך להיות זועם. 
הסתובבתי עם גבי אליו ונתקלתי בחזהו של מתיאו. הסתכלתי עליו בשנאה והחלפתי לידו. הלכתי הישר לחדר.
הלכתי אל הארון  בגדים והואצאתי  ג'ינס וסוודר  מעל הנחתי פיגמה לבנה במהירות.
נכנסתי לחדר האבטיה ונעלתי כששמעתי שמתיאו נכנס לחדרי.  נמאס לי מהכל ושמחתי כל כך שהתיק לי עדיין נמצא בחדר האמבטיה.
פתחתי את זרם המים. הפשטתי את בגדי ולאחר מכן את הבגדים התחתוניים.
נכנסתי למקלחת והתקלחתי במהירות. יצאתי מהמקלחת והשארתי את המים זורמים. לבשתי את הג'ינס והסוודר  לא לבשתי חזייה הרגשתי חופשיה, החזה שלי לא גדול כל כך בשביל לאסור עליי ללבוש חזייה.  הבטתי בחלון ופתחתי אותו, רוח קרה נכנסה בפרעות והפילה את אחד מבקבוקוני השמפו.
"שיט" לחשתי ויצאתי דרך החלון אל הגג. אחזתי במהירות בתיק גב שאיתו תיכננתי ללכת לבית הספר. למזלי המפתחות של המכונית בה ברחתי לפני ימים רבים.
נעמדתי על רגליי מביטה לכל הכיוונים בשביל למצוא משהו שיעזור לי לרדת מהגג. שמעתי דפיקות דרך החלון. "סופיה?" אמר מתיאו את שמי. "הכל בסדר?" הוסיף. ידעתי שאין לי יותר מידי זמן עד שמתיאו יפרוץ את הדלת.
ראיתי צינור מים דק ואפור עם מעט חלודה שיורד מטה עד לאדמה. אחזתי בו במהירות, הצינור היה קפוא כאילו קרח זורם דרכו. התחלתי לרדת למטה והבחנתי בחלון מרוחק אך מוכר, החדר של מתיאו. תפסיקי לחשוב עליו!. אמרתי לעצמי. נפלתי על האדמה הקרירה והרגל החלה לכאוב. זה היה רעיון רע לברוח מהבית בשעה כזאת אבל מאוחר מידי.
נשמע רעש של דלת שנשברת. הבנתי שזה מתיאו כבר פרץ את הדלת. רצתי לכיוון השער שהיה ריק משומרים. כנראה בגלל שכולם בפנים ולא רוצים שאצא.. לא הולך להם טוב כל כך.
הלכתי הכי מהר שיכולתי אל השער ופתחתי אותי ולאחר מכן אל המכונית הבטתי בחלון שלי ושמתי לב שמתיאו איננו. זה אומר שהוא בדרכו אליי. התנעתי את המכונית והתחלתי בנסיעה. לאחר כמה רגעים הבחנתי השומרים רבים שיוצאים מין דלתות הבית. מפגרים.. לא מצליחים לשמור על נערה אחת.. היא כבר ברחה להם.
נסעתי למקום היחיד שהכרתי. לבית של שון. הנסיעה הייתה ארוכה ודמעות רבות זלגו מעיני בדרך אך לא יכולתי לחיות יותר בתנאים כאלה.. אולי אני כמו אמא שלי אעדיף מוות מאשר להיות כלואה בבית הזה.
דפקתי בדלת שהייתה רגילה.. לא כמו בבית שלי עצומה וכבדה. לאחר דקה או שתיים שון פתח את הדלת. הוא נראה מאוד.. מבולגן, שיערו היה מבולגן וחולצה מכופתרת פתוחה הייתה עליו והחליטה את קוביות בטנו. לאחר כמה שניות הבחנתי באודם אדום שנמרח  על שפתיו. פניו היו מופתעות.
"סופיה!" זעק את שמי וחייך בחיוך מובך. "מה את עושה כאן?" גיחוך מטופש בקע מגרונו. נכנסתי בחוצפנות אל ביתו וחיוך עלה על פני כשראיתי את ורוניקה על שולחן האוכל ב חזייה ותחתונים בלבד. צחקקתי. הייתי שמחה בשבילם, ראיתי איך שון היה אומלל בלעדיה אבל לא חשבתי שורוניקה גם תהיה אומללה בלעדיו. "סופיה" זעקה ורוניקה וניגשה אליי לחיבוק חם. היא באמת הייתה חמה.
"גם אני שמחה לראות אותכם" אמרתי בזמן שאני מנסה להתנתק מהחיבור המחניק של ורוניקה. וסוף סוף הצלחתי. הבטתי בשניהם במהירות. "ומה עשיתם כאן?" המשכתי לצחקק ולמזלי למרות כל מה שקרה במקום להיות נבוכים הם הצטרפו והתחילו לצחוק ביחד איתי.
לאחר זמן מה ורוניקה התלבשה סוף סוף בשמלה אדומה וצמודה לגופה. "מה קרה? למה את כאן לבד?" שון התחיל לשאול בסקרנות ואפילו בדאגה.
"היום הייתי צריכה לחזור לבית ספר אבל אבא שלי החליט שאני לא אלך יותר ואלמד בבית עד סוף חיי.. כנראה" קולי היה שבור.
"אני יכולה להישאר כאן? לא להרבה לכמה ימים עד שאני אדע מה לעשות". התחננתי בפניו של שון. ורוניקה שון הביטו זה בזו לשניה ושון הסכים לבקשתי.
" את לא חושבת שאביך יבין שאת נמצאת כאן או אצל ורוניקה.. זה יהיה המקום הראשון שהוא יתחיל לחפש." אמר שון בנסיון לעזור לי.
"צודק.. אז אני צריכה למצוא מקום טוב יותר" הבטתי אל הקיר הלבן במחשבה מה לעשות.
"אולי ללכת לבית מלון או משהו?.. למקום בו יהיה קשה למצוא אותי." שתיקה חלפה בנינו.. נראה היה שכולנו חושבים מה לעשות.  "יש לי רעיון" קפצה מהתרגשות ורוניקה.