"אתן מוכנות?" צעקה נשמעה מעבר לחדר השינה שלך. זה היה שון. הבטתי אל השעון שהיה על השידה.
"ארבע לפנות בוקר?" צעקתי מופתעת. "למה כל כך מוקדם??". רציתי לבכות.. אני לא אוהבת לקום מוקדם כל כך.
"הגעת אתמול רק בחצות. ישנת ארבע שעות מספיק לך" ורוניקה גיכחה והמשיכה להתלבש.
התלבשתי הכי מהר שיכולתי בלי להרגיש שאני נרדמת. "יאללה.. יאללה סופיה את איטית כמו צב" אמרה רוני כשהייתה כבר מוכנה.
"זהו.. זהו, אני מוכנה." קולי עייף וללא כוחות. לקחתי את הטלפון המכובה שלי ואת התיק ויצאנו אל הדרך. איזה דרך? למה? לאן? כנראה שאני באמת עייפה.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי את שון במושב האחורי. "יש דירה ישנה במרכז העיר.. מקום מושלם בשביל להתחיל מחדש" השיב לי שון. שכחתי לשאול שאלות נוספות אבל הייתי עייפה מידי בשביל זה.
אני? להתחיל מחדש? העייפות הסתירה את ההתרגשות שבתוכי.. אבל אני בהחלט מתרגשת גם אם לא מצליחה להראות את זה כרגע.
"בגלל זה כל האוטו מלא בחומרי ניקוי?" הסתקרנתי. ורוניקה הביטה בי בחיוך מחשיד.
לאחר זמן די ארוך הגענו לסימטה שנראתה מדהים. בחיים לא הייתי כאן.. לא הייתי בהרבה מקומות בעבר אבל עכשיו הכל הולך להשתנות. יצאתי מהאוטו וישר הבחנתי בבניינים גבוהים. כמעט כל הבניינים היו קומה ראשונה חנות כלשהי והקומה השנייה והשלישית חלונות של בתים. ממש כמו בכל מגזין.. המקום נראה כמו לונדון.. לפחות כמו התמונות מגוגל.
שון הוציא מכיסיו מפתחות שפתחו את אחד מהחנויות. נראה כמו בית קפה קטן. חלונות זכוכית גדולים.. דלת זכוכית עם שלט סגור. דרך החלון הגדול יכולים לראות את הדלפק, שולחן הבר הארוך ואת השולחנות העגולים הקטנים שהזכירו לי את השולחן בו אבי אוכל ארוחות בוקר. מעל החלון הרחב שלט גדול ויפה שרשום בו "Adriana Coffee" שם מוזר.
"אנחנו מנקים בית קפה?" שאלה ורוניקה בגועל.
"את מנקה בכלל?" גיחך שון בזלזול.
"חה חה" השיבה לו.
שון פתח את דלת הזכוכית ונכנסנו. יכולתי לבחון את בית הקפה בבירור. ליד שולחן הבר היו מאפים שונים במקרר זכוכית.. הם נראו טעימים.
"ברוכה הבאה סופיה" אמר שון בחיוך.
"אני כאן הולכת לגור?" שאלתי בנימוס.
"כן למעלה" הסביר לי.
"של מי הדירה? אני לא יכו-" שון קטע אותי.
"חבר טוב שלי הסכים לך לחיות כאן.. זאת הייתה הדירה של אחותו אבל עכשיו היא ריקה וצריך לנקות שם קצת ושיפוץ קטן.. ומה שתירצי" מלמל.
"אבל.. אני-" ורוניקה השתיקה אותי במהירות.
"את תגורי פה! ואני לא שואלת אותך.. אני לא רוצה שתגורי ברחוב או שתגורי איפה שלא טוב לך" כמעט צעקה. שתקתי לא היה לי מה לענות.
"יופי אז נתחיל. מחר תפגשי אותו ואפילו אם תרצי הוא יכול לתת לך עבודה זמנית". תמיד רציתי לדעת איך זה לעבוד. אולי באמת כדאי לי לנסות.
ליד כניסת הדלפק הייתה דלת לבנה ששון פתח וראיתי מדרגות לבנות והיה אפשר לראות אבק שהצטבר שם בבירור. מזמן לא היה כאן מישהו.
עלינו בעדינות במדרגות שהשמיעו חריקות כל פעם שעלינו על מדרגה נוספת.
"בטוח כאן?" רוני שאלה בזלזול.
"כן ברור" אמר שון כשהחזיק בידיו חומרי ניקוי ורוני מטאטא ומגב. אני אחזתי בידי סמרטוטים שונים שהיו מעט מלוכלכים.
כשהגענו ראיתי שהחדר היה קטן. חדר אחד וחשוך. החדר היה מלא ברהיטי עץ שלמים וחלקם מעט שבורים. מיטה זוגית ליד החלון שהיה מכוסה בוילונות קרועים. רוני ישירות הורידה את הוילונות הקרועים. גל אבק התעופף בחלל החדר. שיעול בקע מגרונינו. לאחר מכן הבחנתי בחלון שהיה גדול ועמוק. כמו מרפסת קטנה לישיבה. עננים ורודים החלו להראות דרך החלון והזכירו לי את הציור של אימי בסיפריה בבית של אבא שלי. הקירות היו לבנים למרות שכבת אבק שנדבקה אליהם. הריצפה הייתה מעץ בהיר. מטבחון קטן ביותר בצד הקיר ליד
דלת לבנה שסמוכה לדלת הכניסה ובפנים היה שירותים ומקלחת.. יותר נכון דוש קטן.. הכל היה מלא אבק ומלוכלך.
"קדימה צריך להתחיל לנקות" אמר שון לפתע והעיר אותי מלבחון את כל האבק שהצטבר בכל פינה בחדר הזה.
ניקינו את האבק שעות ארוכות, ורוניקה נרדמה על המיטה שהייתה ישנה וכל תזוזה שלה השמיע חריקה לא נעימה. אני ושון המשכנו לנקות את הריצפה ולמזלינו זה היה הדבר האחרון להיום.
"אז מי זה החבר הזה שלך שהסכים לי לגור כאן?" שאלתי את שון בזמן שאני הוספת את השיער שלי בפעם המאה היום.
"לוקאס.." אמר. שם יפה. "לוקאס" חזרתי על השם עם תענוג בגרון.
"הכרתי אותו כשעבדנו יחד בהוצאה לאור.. הוא סיפר לי שהוא חולם להוציא ספר לאור.. ספר שלו..רומן, אבל הוא לא יכול לכתוב רומן בלי לגלות מזו אהבה אמיתית.. חוץ מי זה הוא פתח את הבית קפה הזה עם אחותו הקטנה." הסביר. "ככה גם קוראים לה. אדריאנה" הוסיף במהירות.
נשמע שהבחור הזה מאוד מעניין.. רוצה לכתוב רומן אבל לא חווה אף פעם אהבה אמיתית. מסכן.
"אני חושב שזהו נשאר רק לצבוע מתישהו ולקנות כמה רהיטים שתרצי וזהו." אמר שון והתיישב על המיטה החורקת. ורוניקה התעוררה בבהלה.
"צריך גם ללכת למספרה" אמרה רוני בקול עייף וחלש.
"אחרי שינה קצרה" אמרתי ונפלתי על המיטה בו כולם נמצאו. נשמע צליל של שבירת עץ והמיטה קרסה כשכולנו עליה. נפילה מהירה ולא כואבת. לאחר שניות אחדות של הבנה למה שקרה שלושתינו התחלנו לצחוק בקול רם.. צחוק שנמשך לאורך זמן ארוך.
"וגם מיטה חדשה" אמר שון והמשיך לצחקק.
YOU ARE READING
שומר הראש שלי
Romanceספר שני בקרוב *גמור* הפחד הכי גדול לאבד את מי שאוהבים, החיים מראים זאת פעם אחר פעם כשהאנשים שאהבת נעלמים מחייך בידיע שהם לא יחזרו לעולם גם אם ירצו זאת. אהבה.. תחושה נעימה שגורמת לך להיות מאושרת ובו זמנית עצובה. אהבה לא צפויה שצצה מול עיניך בלי הסבר...
