נקודת מבט: קיילי מילר
נכנסנו לאולם הכינוסים והתיישבנו במקום המסומן שבצורה מאוד נוחה היה מול קדמת הבמה.
"של מי הכיסא הזה?" שאלתי ואמא משכה בכתפיה.
"טוב..." ג'ים עלה לבמת הדיבור, מכחכח בגרונו ונראה שממש לא נוח לו במעמד הזה. אבל... למי כן?
"אז ברוכים הביאם לטקס הזיכרון לחללי הפיגוע..." שפתיו נעות, מילה לא נשמעת.
"אבא, למה אנשים רעים חיים?" שאלתי בקול עצוב.
"אין אנשים רעים קטנטונת, יש אנשים שרע להם" הוא מסביר ואני מושכת באפי המנוזל.
"אז למה הם הורגים אנשים? הם יכולים לדבר איתך, ואז יהיה להם טוב!" אני מתעקשת.
"מתוקה... כנראה שלא כולם זכו לאבא שאוהב אותם כל כך" הוא מנסה להסביר לי, אבל אני לא רוצה להבין. הם הרגו את דוד ג'יימס. את אח של אמא. בגלל שהוא היה בצבא. אנשים לא מתנהגים ככה! "קטנטונת.." אבא מנסה להסביר לי.
"לא! הוא לא היה צריך להקשיב לקפטן אמריקה ולנסוע!" בכיתי.
"ראש ממשלת אמריקה, קיילי." אב מתקן ברוך ומלטף את שערי הלבן. "והוא נסע כי אנשים היו צריכים אותו, אם הוא לא היה שומר עלייהם היו עוד מתים" הוא אומר.
"אבל למה עד לפלסטין?" שאלתי.
"לישראל" אבא מתקן בקשיחות. "וזה בגלל שהוא רצה לעשות את הדבר הנכון" אבא אמר.
"אתה גם עושה את הדבר הנכון" אמרתי בגאווה ומעט מחיתי את דמעותיי.
"אמת, אבל אני לא עושה דברים שמסכנים אותי" הוא הרגיע. "אני תמיד אהיה כאן כדי לשמור שלא תאכלי את כל הממתקים" הוא מבטיח ומדגדג את ביטני.
"אתה הכי גיבור בעולם!" אמרתי בעיניים בורקות.
"ואני כאן תמיד כדי לשמור עלייך"
שקרן.
"קיילי..." הארי לוחש לי ומסב את צומת ליבי למתרחש באולם. כולם שקטים ומביטים במשהו, במישהו,
בי.
"קיילי מילר." ג'ים אומר בפעם ה- אין לי מושג, לא שמעתי. "תנו לה כפיים" הוא אמר ומחיאות כפיים נשמעו כשהגעתי לבמה המרכזית.
עמדתי מול 450 אנשים. נושמת עמוק ומבינה. אני לא הכנתי שום דבר לומר.
בלעתי את רוקי באימה והכל מתחיל להסתחרר כשהדלת המרכזית נפתחת והוא עומד שם.
ליאם.
הוא מחייך אליי חיוך בוטח ושפתיו נעות בלי קול. 'קדימה, את יכולה.'
"כשהייתי בת ארבע, אבא שלי סיפר לי סיפורים על גיבורי על בחליפות וגלימות אדומות" התחלתי. "הוא סיפר לי שהם נלחמו למען הצדק, הכבוד, היושר, השמחה, האהבה, והשלום. בהתחלה- חשבתי שזה לגיטימי. האיש הרע מגיע ועושה פוגרומים, חוטף נערות במצוקה ומכניס ילדים למכלאות. ואז מגיע גיבור העל, מנפץ את החומות והשלשלאות, עושה צ'אק צ'אק עם הכוח המופרז שלו והולך הביתה" בלעתי את רוקי וגופי החל לרעוד.
"אבא שלי לא היה צריך גלימה ומסיכה כדי להיות גיבור!!!" צעקתי והשקט נהייה כבד יותר.
"אבא שלי היה גיבור בזכות הדרך שהוא עשה! בזכות הבחירות שהוא בחר. ואם לרגע, מישהו חושב שהוא שם את התג, החליפה והכובע וחזר הביתה אחרי יום עבודה כרגיל אז לא." עצרתי. "הוא השתנה בכל יום שעבר ושינה את הסביבה שלו, הפך אותה לטובה יותר אבל לפני הסביבה הוא שינה את עצמו. את הבחירות האנוכיות שלו והמחשבות הרעות. הוא לימד אותי לא לשפוט את האדם לפי דעה קדומה" אמרתי וצחקתי בייאוש. "אתם מצפים עכשיו לציטוט מהספר גאווה ודעה קדומה נכון?" אמרתי מחייכת ודמעות עמדו בעיניי. "מצטערת. לא קראתי" אמרתי בהתנצלות מזויפת.
"אבא שלי קיפח את חייו בתחנה הזו ממש. כמה מטרים מהמקום שאני עכשיו עומדת בו, כדי להציל בחורה שעבדה במקום... הוא לא הכיר אותה, היא הייתה חדשה, אפילו לא הייתה שוטרת עם נשק. אבל הוא ראה מטרה, היה לו חזון והוא להפוך את העולם למקום טוב יותר." עצרתי משטף דיבורי כדיי לנשום.
"אני מצטערת, או שלא. שוטרים יקרים שעומדים כאן... אבל איש ממכם לא משתווה לו" אמרתי. "איש, קיפח את חייו כי חבריו היו מושחטים ותאבי בצע... עד כמה נמוך יכולתם לרדת?" שאלתי והסתכלתי על שורת השוטרים שהיו באותה תקופה עם אבי. "אין לכם בושה. כבוד ושמץ של הגינות מינימאלי אם אתם עומדים כאן מולי ומסתכלים לי בעיניים" אמרתי וג'ים רץ לבמה.
"יש לי משהו אחרון לומר לפני שייקחו לי את הרמקול." אמרתי וג'ים נעצר, מביט בעיני ואני מבטיחה לו במבטי לא לעשות משהו טיפשי.
"אבא שלי לא היה אדם טוב." אמרתי ומלמולים נשמעו בקהל
"אבא שלי התחיל את חייו מנקודה שמבחינתו הוא יכל להרים ידיים ולהאשים את ההורים שלו, את מקום המגורים, את החברה, את העולם כולו." אמרתי. "הוא בחר שלא."
"הוא בחר להרים את עצמו מאפס, ממה שהיה, למה שהוא עכשיו- אגדה." אמרתי ואמא מחתה את דמעותיה.
"ואני מצטערת לבשר לכם אנשים. הרבה גיבורים מתו, אבל זה לא אומר שלא נשארו אנשים כדי לספר את הסיפור שלהם."
"והנה אני, עומדת כאן ונשבעת לכם. אני אחפור, ואחקור, ואבדוק ואדע מה באמת קרה כאן. ואז... כל העולם ישמע את הסיפור שלי.
כי אגדות לא מתות."
YOU ARE READING
המלאך האחרון.✔︎
Aksi"בבקשה אדוני! תעזוב אותי! יש לי אישה! ילדים!" "אולי אתן לך לעזוב..." "מ- מה?!" "אבל יש לי שתי בעיות." אמרתי בקור. "הראשונה- אתה אדם שפל" אמרתי וליטפתי את לחיו בעזרת סכין "והשניה?..." הוא שאל בחשש. תקעתי את הסכין בליבו וגופו נשמט על הרצפה. הורדתי את...
