במבט לאחור

פרק 1

ריח חריף של סיגריות ומוזיקה שקטה מקדמים את פניי כשאני נכנסת לאולם הגדול. המקום נראה אחרת בשעות היום, פחות זוהר. אין כאן אף אחד ואני עוצמת עיניים לרגע קצר, נושמת עמוק למרות האוויר המחניק, מנסה להרפות את העצבים הרופפים. לא מתאים לי להילחץ אבל ההתרגשות מנצחת, אני ממש רוצה לעבוד כאן.

"רומי?" קול גברי שולף אותי מהניסיון להירגע. אני מזדקפת מייד ומסתובבת אליו נינוחה יותר, מרגישה את הלחץ עוזב את גופי.

"היי, כן."

הבחור מתקדם לעברי ואני בוחנת אותו במבט מהיר. הוא נראה טוב, גופו בנוי היטב וקעקוע מציץ משולי השרוול שלו. הוא מושיט את ידו ואני לוחצת אותה בנימוס כשהוא מחווה בראשו לעבר הבר שאני מכירה טוב כל־כך.

"נעים מאוד, אני אמיר. בואי, נשב ליד הבר. הבנתי שאת רוצה למלצר אצלנו."

"כן, אני מחפשת עבודה וממש אשמח לעבוד כאן." עיניי מתחמקות ממבטו החודר וסוקרות את המקום. אני בוחרת לא לציין בפניו שהבר הזה הוא מקום הבילוי המועדף עליי.

"בת כמה את?"

"עשרים," אני עונה בגאווה ומוסיפה בחיוך, "חגגתי לא מזמן."

"מזל טוב. כבר השתחררת מהצבא?"

"היום התחלתי את חופשת השחרור, עוד שבוע וחצי גוזרת את החוגר!" אני מחכה לרגע הזה כבר כל־כך הרבה זמן.

"מלצרת פעם בבר?"

"לא. לפני הצבא מלצרתי בבית קפה, אבל מבטיחה לך שאני חרוצה ולומדת מהר."

"את פנויה לעבודה בסופי שבוע?"

"כן, אני פנויה ועם רכב."

"בסדר. שלוש המשמרות הראשונות הן התלמדות ובהן תהיי צמודה למאיה, המלצרית הכי ותיקה כאן. התשלום הוא חמישים שקלים לשעה פלוס טיפים, ואני מבטיח לך, רומי, מלצריות טובות מרוויחות כאן טיפים מטורפים. תכתבי בסידור של שבוע הבא באילו ימים את יכולה להגיע ושיהיה בהצלחה."

"להגיע בלבוש שחור-לבן, נכון?" אני כבר יודעת את התשובה ובכל זאת, רוצה לוודא שכלום לא השתנה.

"כן. מכנסיים שחורים, חולצה או גופייה לבנות. כשתתחילי תקבלי גם סינר של המקום."

"או־קיי, אין בעיה."

"ניפגש." הוא מחייך וקם מהכיסא, ואני מבינה שהריאיון הקצר הזה הסתיים.

סידור העבודה תלוי על לוח שעם ליד עמדת המלצרים. אני ניגשת אליו בהתרגשות, אוספת את העט שמחובר אליו בחוט מאולתר ומוסיפה את שמי לצד השמות הכתובים בימים שאוכל להגיע. אני מעיפה מבט נוסף על המקום ויוצאת משם מרוצה מעצמי על שעשיתי את הצעד הראשון שלי לכיוון האזרחות. חברים שלי קוראים לזה 'צעד של מבוגרים'.