במבט לאחור

פרק 33

"אני לא מאמינה שחזרת." שי-לי קופצת על מאיה כשאנחנו נכנסות לטורו יחד.

"התגעגעתי אז באתי." היא צוחקת.

"לא יכולת למצוא עיתוי יותר טוב מזה, יש לנו תחלופה של צוות." שי-לי מעדכנת אותה ומלווה אותנו לעמדת המחשב להניח את התיקים, הערב אני אעבוד כמלצרית, גילי חולה ושי-לי ביקשה שנעבוד כמלצריות בערב קריוקי מפני שיש המון מוזמנים.

מאיה נכנסת לבר ותוך מספר דקות מרגישה בבית, כאילו מעולם לא עזבה. אנחנו משתלטות על כל השולחנות הגדולים, כולם מרוצים כל המוזמנים שרים בזה אחר זה, אנחנו רוקדות ונהנות, התגעגעתי למשמרות עם מאיה, רק עכשיו אני מבינה כמה היא הייתה חסרה לי.

"ערב טוב." אדר מחייך אליי את חיוכו הממיס.

"היי." אני עונה, הפעם מתעכבת לידו ולא בורחת כמו תמיד, מרגישה אחרת לאחר השיחה שלנו אמש, הוא פתח את ליבו בפניי, על אף שאני לא מרוצה מכל מה שאמר, אני מצליחה גם להבין אותו. הוא נפגע ממני גם, אומנם לא ניסיתי לפגוע בו אבל אני בהחלט מבינה מה עומד מאחורי זה, אני בטוחה שאם זה היה ההפך ואני היא זו שהייתה מגלה שהוא ישן אצל ידידה שלו הייתי מגיבה באותה הדרך, אולי לא בדיוק באותה הדרך אבל בהחלט הייתי מתעלמת ממנו תקופה ארוכה אם לא לתמיד. אני משננת לעצמי. זמן. זה מה שאני צריכה איתו או אולי דווקא לקפוץ למים? אוף, אני מטריפה את עצמי.

"איך ישנת?" הוא מתעניין באמת.

"ככה, לא משהו." אני מחייכת.

"אני חייב להיכנס לבר לעזור להם, נדבר אחר-כך?"

אני מהנהנת ותוהה מה קורה לו? ממתי הוא כזה נחמד? מנומס ומבקש את אישורי למשהו. אולי היה רציני בכל מה שאמר, אני מחייכת לעצמי.

"מה החיוך רומי?" מאיה מפתיעה אותי מאחור.

"סתם, כלום." אני מתחמקת ממבטה האינטנסיבי החוקר.

"אהה או־קיי, כלום." היא מחייכת חיוך יודע דבר ומסתובבת למחשב להקליד הזמנות.

"רומי?" מישהו פונה אליי בשולחן עשרים בזמן שאני לוקחת מהם הזמנה. אני מסתכלת עליו, הוא מוכר לי אבל אני לא מצליחה לשים את האצבע מאיפה בדיוק.

"אנחנו מכירים?" אני מחייכת אליו ומתאמצת להבין מאיפה הוא כל־כך מוכר לי.

"את רצינית שאת לא זוכרת?"

"באמת שלא, אתה מוכר לי אבל לא מצליחה להיזכר."

"טוב, אתן לך כמה דקות להיזכר." הוא מחייך חיוך רחב. אני מסיימת לקחת את ההזמנה וניגשת להקליד אותה, הפנים שלו לא נותנות לי מנוח, אני בטוחה שאנחנו מכירים ואף פעם לא קרה לי כזה דבר שאני כל־כך צריכה להתאמץ כדי להיזכר במשהו.