במבט לאחור

פרק 17

בזמן שרן הלך להשיג לנו טישו והרבה קניתי את הפופקורן והשתייה. אנחנו מוצאים את המקומות שלנו די בקלות למרות העומס של שישי בערב בזוגות אשר פוקדים את בית הקולנוע.

"רני, איזה מוזר לבוא לסרט בלי כולם?" אני אומרת ומניחה את ראשי על כתפו.

"כן אה, התרגלנו לעשות הכול כולם יחד." הוא נושק לראשי ומחייך

"לפחות עכשיו נתרכז בסרט, ינאי לא פה כדי להפריע ולשאול כל רגע שאלות." הוא צוחק.

*

במשך כל הסרט אני בוכה ומתייפחת. אני ידעתי שלא מצפה לנו סוף טוב ובסוף ויל מוותר על החיים למרות שהוא התאהב בלואיזה. ועדיין לראות את זה בסרט כל-כך מוחשי זה משהו שאתה לא יכול להישאר אדיש כלפיו.

״אני לא מאמין שהוא ויתר ככה.״ רן אוחז בידי ומשלב את אצבעותינו, ״אמרת שהסרט עצוב, אבל חשבתי שהעצוב ייגמר בכך שהוא יישאר פשוט על כיסא הגלגלים.״

״כן, סוף קשה לכל הדעות. האמת זה הסרט היחיד שיותר טוב מהספר.״ אני באמת חושבת ככה לרוב כל סרט שיוצא בעקבות ספר, הורס לי את הספר.

״קשה לי לדמיין סיטואציה כזו. למרות שיש בזה משהו שהוא באמת לא יכול לממש את האהבה שלהם ולהביא ילדים לעולם ואלו חיים באמת קשים.״

״כן,״ אני אומרת בשקט ומוסיפה, ״למרות שתחשוב איזה מעשה אצילי הוא עשה ורואים שהוא חשב על כל פרט כשהוריש לה סכום כסף נכבד בכדי להתחיל את חייה ובכך העניק לה את האפשרות לעזוב את בית הוריה.״

אנחנו נוסעים בדממה אל ביתו של רן, הסרט מחלחל כנראה אצל שנינו. כי אנחנו לא מחליפים מילה.

*

״אני עושה מקלחת זריזה, תתארגני לך בינתיים בסדר?״ הוא לוקח מגבת ויוצא.

הרגשה מוזרה עוטפת אותי ופתאום לא כל-כך נוח לי בחדרו, אני מחליפה במהירות לפיג'מה ומחכה שיסיים להתקלח כדי שאוכל לצחצח שיניים ולשטוף את האיפור מפניי.

״איזה כיף לראות אותך ככה בחדר שלי עם הפיג'מה.״ הוא מחבק אותי מאחור.

״אל תתרגל.״ אני מחייכת, ומסתובבת אליו.

״אני עלול להתרגל.״ הוא נושק לקצה אפי.

״אני הולכת לשטוף פנים רגע.״ אני מתרחקת ממנו.

״טוב מהר.״ הוא נשכב על המיטה.

חדר הרחצה צמוד לחדרו, אני סוגרת את הדלת אחריי נשענת עליה בגבי ולוקחת מספר נשימות עמוקות. הסרט העיב על האווירה ועל מצב הרוח שלי, קשה לי להירגע מהתחושות שצפו בראשי בזמן הסרט, יש להם אהבה אמיתית, נדירה כזו שרואים רק בסרטים. אני מסתכלת במראה ותוהה לעצמי אם לא עשיתי טעות שהגעתי לישון אצל רן.