במבט לאחור

פרק 27

כעבור חודש וחצי....

"הלו," אני עונה מתוך שינה לטלפון, "הלו," השיחה מתנתקת.

אני מביטה מבעד לחלון חשוך עדיין בחוץ. אני מציצה בשעון הטלפון, חמש וחצי לפנות בוקר, מי יכול להתקשר אליי בשעה כזו? ומה זה המספר הלא ברור הזה.

אני יוצאת אל המטבח ומוזגת כוס מים. לחזור לישון כנראה כבר לא אצליח הלילה. לקח לי יובלות עד שהצלחתי להירדם.

המשמרת הייתה קשה הערב, המון אירועים, המון מוזמנים, הייתי לבד בלי אמיר או שי-לי, כל הנטל היה עליי והתרוצצתי שם כמו משוגעת משולחן לשולחן. חשבתי שיהיה לי יותר קל כאחראית משמרת, לא חשבתי שהעבודה תהיה קשה יותר ומסובכת ממלצרות.

כבר במשמרת השנייה שלי כמנהלת משמרת הבנתי את גודל האחריות כאשר הגיעו אליי במשלוח מאה בקבוקי וודקה מסוג מסוים אחד בלבד, כשבעצם אמיר הזמין חמישה סוגים שונים. התעקשתי מול הנהג שאני לא חותמת על תעודת המשלוח והוא חייב להחליף לי את כל הארגזים באותו היום.

ספגתי ממנו המון קללות ברוסית שהבנתי את רובן הודות לחברי הטוב סרגיי השומר שרק קללות הוא מלמד אותי. אבל לא עניין אותי כלום, רציתי רק לקבל את המשלוח הנכון ולעמוד במשימה הראשונה שלי כאחראית משמרת בטורו.

כששי-לי ואמיר קראו לי לשיחה, ביום שבאתי לאסוף את המשכורת האחרונה שלי ולהודיע על התפטרותי לפני חודש, הם הציגו את העבודה כקלי קלות, שלא תהיינה איזשהן בעיות מיוחדות ושהם תמיד יהיו פה כדי לעזור.

אמיר אמר שאדר יוצא לתקופת מבחנים ארוכה ועמוסה ולאחר שמאיה עזבה, הוא סומך רק עליי ושאני חייבת לקבל את הג'וב הזה. הוא ממש התחנן. הסכמתי בתנאי שלא אתקל באחיו יותר מדי, הם כבר ידעו על כל מה שקרה עם רן ואדר. מסתבר שאצלם כמו אצלנו בחבורה שמועות מתפשטות במהירות הבזק. אמיר ושי-לי התנצלו בפניי שמונים פעמים, אפשר היה לחשוב שבגללם רן עזב אותי ושבגללם החבורה שלנו התפרקה.

לא הפסקתי לבכות מולם באותו הערב, שי-לי כל הזמן חיבקה אותי. הרגשתי כל־כך מטופשת, ובגלל שהם באמת נכנסו לליבי, הסכמתי לקחת את התפקיד וכמובן לנסות לבצע אותו על הצד הטוב ביותר. הם הבטיחו שאדר יהיה מקצועי, שבקושי ניתקל אחד בשנייה. התנחמתי לפחות בכך, לא רציתי שכל חיי ישתנו ברגע. אני מתחילה ללמוד ועוברת לגור עם סיון בקרוב.

רן וינאי הפסיקו לדבר איתנו, כולל עם יונתן ודני, הם פשוט התנתקו. עם היציאות שלהם מהצבא זה לא כזה קשה עבורם להתנתק בצורה כזו. יותר מדי שינויים קרו בזמן כל־כך קצר.

במשך שבועיים לא הפסקתי לייסר את עצמי. רשמתי לרן אינספור הודעות על כמה שאני מצטערת, טלפנתי אליו בכל הזדמנות שידעתי שהוא בבית, הדבר היחיד שלא היה לי מספיק אומץ לעשות זה להופיע בפתח ביתו, כל־כך התביישתי ממשפחתו שאני בטוחה שהם יודעים כל מה שקרה ומנקודת מבטו זה בטוח נראה הרבה יותר גרוע ממה שזה באמת היה. הוא לא הפסיק להתעלם ממני עד שאני די בטוחה שהוא פשוט חסם אותי מכל מדיה אפשרית.