במבט לאחור

פרק 39

הדקות הבאות מרגישות לי כמו נצח. אולי בכלל אני עדיין תחת השפעת הסם אבל אני מוכנה להישבע שאני רואה את החיים עוברים לי מול העיניים. יותר נכון הרגעים המשמעותיים בחיי. הרגעים עם רן. כל מה שהרגשתי וכל מה שראיתי לנגד עיניי זה את רן. אותי ואת רן. כולם מסביבי בוכים. אני שומעת את עצמי צורחת ״למה אתם לא עונים?? יוני! זה רן? רן מת?״

"לא. זה ינאי." יונתן אומר ובוכה.

אני מתיישבת על הספה ולא מצליחה לעצור את הדמעות, כולי רועדת, ינאי?? רן חי, אבל מה הוא אמר עכשיו? זה ינאי? ינאי שלנו? ינאי שלנו נהרג? אני שוב מרגישה איך הדם עוזב את גופי. יש לי סחרחורת ואני מייד מתיישבת כדי לא להתעלף. ינאי?? עכשיו אני מבינה מה עבר עליהם בזמן שהייתי מעולפת מסם האונס, חבר שלנו נהרג. סיון בטוח מתייסרת מזה שלא היינו בקשר בתקופה האחרונה איתו.

"הוא בן יחיד." סיון מתייפחת. כולנו יודעים ומבינים את המשמעות. הוא אילץ את אימא שלו לחתום על מסמכים כדי שיתגייס לקרבי, הוא לא ראה שום אופציה אחרת. הוא שיגע אותה עד שהיא נכנעה וחתמה לו. אני בטוחה שהיא מאשימה את עצמה עכשיו.

"בואו נלך לשם." אני אומרת להם.

"ההלוויה היום בצוהריים. ישנת יותר מדי זמן. נלך להלוויה ומשם אליו הביתה." יונתן אומר בבכי.

"בסדר." אני קמה ונכנסת לחדר כדי לנסות לעכל את כל מה שקרה ביממה הזאת, בחדר אני מרשה לעצמי להתפרק, כמה דברים קרו לי ביממה האחרונה אדר, ינאי, סם אונס, אני לא מצליחה לעצור את הדמעות. הם החזירו לי את הטלפון הם לא רצו שאתקל בכמות ההודעות ששלחו לי, אימא ואבא שלחו לי מלא הודעות, חברים מהצבא שהכירו אותו. הדבר היחיד שמעסיק אותי עכשיו זה רן, אני לא מצליחה להירגע כשאני חושבת על זה שהוא איבד את החבר הכי טוב שלו, חבר כמו אח מילדות הם היו בלתי נפרדים וגם בצבא. אני פותחת את קבוצת הקופים בטלפון ומסתכלת על התמונות הישנות שלנו. אני לא מצליחה לעצור את הבכי, אני מבינה כמה טיפשה הייתי כשנתתי לו לצאת ככה מחיי ולא נלחמתי עליו, עליהם.

*

"אפשר להיכנס?" אדר מציץ מפתח הדלת.

"אתה כבר כאן." אני אומרת ביובש.

"את בסדר?"

"אני נראית לך בסדר?" אני מגחכת ומנגבת את הדמעות בגב ידי.

"לא. רק רציתי לוודא, רומי." הוא מתיישב על קצה מיטתי, "כשראיתי אותך מעולפת בחוץ רציתי לרצוח אותו." בחירת המילים שלו מערערת אותי שוב אני לא חושבת בכלל על שרון הוא לא מעניין אותי שיירקב בכלא איפה שמגיע לו להיות. אני חושבת על רן וינאי, כל המצב הזה לא היה קורה אם לא הייתי מתחילה את הקשר עם אדר מלכתחילה, אולי הם היו איתנו בערב ולא בצבא, אולי הכול היה משתנה. מכה בי ההבנה עכשיו שאדר הוא פשוט נגע רע, שאני חייבת להיפטר ממנו סופית ולהוציא אותו מחיי לתמיד.