נועם
מה שראיתי לא ציפיתי, המקום חורבה, כאילו לפני חודש נסעתי לפה, לאותו המקום שאני דורכת עליו. המקום היה נקי, מסודר, מאורגן ומצוחצח, ועכשיו? עכשיו אני בדיר חזירים. מה זה זה? השותף שלי לא יודע להיות נקי ומסודר? במקום לנוח שוב, זה מה שאני צריכה לעשות-לנקות את ערמות הבקבוקי בירה והבגדים, והמגש פיצה, ומה שזה לא יהיה בכל הטינופת הזו. הפה שלי כל הזמן הזה היה פעור. למה אני צריכה לנקות את מה שהוא עשה? כאילו חשבתי תהיה לי קבלת פנים נחמדה, זה לא נחמד. אוי זה קונדום מה שאני רואה שם? זה עוד קונדום משומש! אוי, גל של גועל עבר בי. כמה אתה יכול להיות מגעיל? כאילו אתה לא אמור להיות איש מצליח כזה? לא יודעת, זה נראה כאילו אתה נער מתבגר שמחכה שאמא שלו תבוא ותסדר אחריו את הסירחון והבלגן שהשאיר בחדר שלו. סגרתי לבסוף את פי הפעור. אם אני רוצה לגור כאן בנחת ולא בסירחון, מישהו צריך לנקות ולסדר כאן, וזו תהיה אני. סגרתי את דלת הדירה הגדולה, השארתי אותה כל הזמן הזה פתוחה. הלכתי עם המזוודות לחדר שלי שבו כל הדבר נמצאים שם, פתחתי את הדלת החדר ולמזלי לפחות זה הדבר היחידי שנשאר מסודר ונקי בכל הדירה המבולגנת הזו. הנחתי את קוקו בחדר עם המזוודות, פתחתי את התיק שלי והוצאתי את הקערות שלה, באחת שמתי מים ממה שנשאר מהבקבוק מים שלי ובשנייה שמתי את האוכל שלה. המבט שלי נדד על הנוף מהחלון שלי, והעננים התחילו להיות אפורים יותר והטפטוף של הגשם התחיל להכות את זכוכית החלון, החיוך עלה לי כי אין דבר טוב בלסדר את הבית עם מוזיקה ברקע ומגשם שלא פוסק.סגרתי את הדלת החדר שלי, שמתי את האוזניות, והפעלתי את המוזיקה והנה אני מתחיל לנקות ולסדר. המירמור של מקודם הוא לא קבוע, אני אוהבת את הסדר והניקיון בכל דבר שאני נוגעת בו. חיפשתי במשך הרבה זמן את הכפפות, אין מצב שארים את הדברים המגעילים מהרצפה, אין לדעת מה יש שם, אולי יש עוד קונדום משומש, אני לא רוצה לדעת.
איפה יש לעזאזל כפפות?!
נכנסתי למטבח הגדול, וואוו המטבח מדהים, אין דבר שאני אוהבת יותר מלבשל ולנקות, וכן גם לעבוד בעיתונאות. אני כותבת ספר, כתחביב כמובן, אני לא מתכוונת לשחרר אותו לאור. אוקי יצאתי מהר מהפנטזיה על לבשל מהר מאוד בגלל כל הכלים בכיור והבלגן, אבל מה שבטח לא מצאתי זה כפפות, התחלתי להתעצבן יותר. הפסקתי את השירים, לקחתי את המפתחות של הבית מהחדר, והלכתי לדלת הדירה. יצאתי ונעלתי אחרי את הדלת, ההליכה למעלית לא נמשכה יותר מדקה, העצבים התחילו לבעבע יותר בתוכי, זה עבר כל גבול הטינופת הזו!
איך הוא מצפה שהוא או אני נחייה ככה?
הוא לא אמיתי. המעלית הגיעה לקומת הכניסה, היא נפתחה ויצאתי ממנה מהר מאוד. שהוא יגיע לדירה הוא הולך להקשיב לי טוב טוב, אני לא אהיה אחריו המנקה האישית שלו.
הגעתי לחנות הקטנה שהייתה מעבר לפינת הרחוב, הדבר הטוב היחידי שיצא מהדבר הזה שאני צריכה לקנות כמה מצרכים להכין ארוחה, כי מה שראיתי ואני משערת שלא יהיה אפילו משהו לנשנש. עברתי בין המחלקות של המוצרים והגעתי למחלקת הניקיון, אספתי חבילה אחת של כפפות לטקס וכמה מוצרים כמו פסטה, בשר כשר ובמפתיע היה שם, רוטב עגבניות, אני הולכת להכין את הבולונז המפורסם של משפחת חסון, אין אחד שלא טעם ואהב, דור של חצי איטלקים הייתי אומרת, אין פלא שייצא טעים. הכל היה בסלסלת הקניות, כולל המוצרים ואספתי עוד חומרי ניקוי-ליתר ביטחון. שילמתי על הכל ויצאתי מהחנות לכיוון הדירה.
YOU ARE READING
להתראות נועם
Romanceשדבוקים במטרה אנחנו נכנס אליה במלוא הכוח, נכון? נכון שאנחנו רוצים לשמוח כל הזמן, ולהרגיש שאנחנו בתוך משבצת מלאה בחום ואהבה והרגשה של 'בית'? נכון שאנשים רוצים להיות נאהבים ורצויים? התשובה ברורה, מה חשבתם? חלק א מהדואט ״לא רצויים״ זה גם ספר הביכורים...
