רפאל
שבוע עבר.
ביקרתי את אבי פעמיים הפעם, וזה שימח אותו. הוא לא היה נראה שמח, אבל הכרות עם אבי בתוך תוכו זה שימח שהילד הבכור שלו הגיע אחרי מאמצים רבים. יש שקט מהצד שלי וגם מהצד שלה מאותו מקרה שהיה לפני שבוע. אני מעדיף שלא נדבר יותר חוץ מהענייני העבודה ובכך זה נחתם. אנחנו לא צריכים לדבר בנינו אני הבוס שלה והיא העובדת שלי. אני מוכן לחזור אחורה ולחשוב פעמיים לפני שאוננתי על העובדת שלי. על השותפה שלי לדירה שלי שהיא גם בכלל צריכה לעזוב את הדירה הזו. אבל היא נשארת. מה קרה שבדרך השתנה משהו בהסתכלות שלי עליה?
כלום לא קרה.
"האם כל העמדות בסדר?"
"כן מר גארסיה." אומרת אליסון.
היא לא משחררת. היא צריכה להבין שהיא פה רק בגלל העבודה שלה אבל ביחסי אנוש היא לא מצליחה להיות לא יותר מאשר נואשת. "תעבירי לכולם, בעוד חודש מעכשיו מוכרז הפרויקט החדש." אני רואה שהיא רק מסתכלת עלי, "האם לא הייתי ברור אליסון?"
"כן, כן הייתה."
"אז למה היד שלך לא רושמת את מה שאני אומר לך?"
"מצטערת."
אחרי כמה דקות היא הולכת ממשרדי ויושבת בשולחן שהיה של סוזנה. סוזנה הייתה מזכירה יוצאת דופן. מסורה לעבודה. חכמה. וידעתי שהיא תצליח גם כעיתונאית. צר לי שהיא לא המזכירה שלי, כי היא לא הייתה מפנטזת עליי או משהו ממה שאליסון עושה, והיא תמיד הייתה מקצועית. אני כותב נוסח לחברת ההייטק שמשתתפת איתנו עם פיתוח אפליקציה לציבור הצעיר. האב טיפוס כבר בשלבי סיום והוא בבדיקות.
אל: רוסדרים.
מאת: ניוז עיתונאות
צהרים טובים. אני מעוניין לדעת האם מתקדם האפליקציה שלנו? האם נערכו בדיקות מעמיקות כדי לדעת מתי יהיה תאריך משוער לשחרר לציבור?
רפאל גארסיה. מנכ"ל ניוז.
***
בשעה שתיים בדיוק קיבלתי הודעה מבנז'מין.
בנג'מין: כרגע מצאתי דבר שתיים ממה שנתת לי אבל ממה שאני מכיר אותך זה לא יספיק לך.
אני: נכון.
אני: אני סומך עליך שתמצא יותר.
אני: תעדכן שתסיים.
***
אני מחכה בדיינר שדייגו המליץ שקרוב לעבודה כדי לדבר. בזמן שהוא המליץ על המקום ואני מחכה לפחות...רבע שעה, הוא אמור להיות קרוב פה. דלת הדיינר עם הפעמון המצלצל נפתח וכן זה דייגו, הוא ישר קולט אותי ומתיישב לידי, "מה קורה אחי?" שואל עם חיוך חושף שיניים, "אתה יודע? אתה המלצת על המקום. אתה קבעת להיות פה בשעה שלוש, בהתראה ממש קצרה. ואתה מאחר. איך זה הגיוני?"
YOU ARE READING
להתראות נועם
Любовные романыשדבוקים במטרה אנחנו נכנס אליה במלוא הכוח, נכון? נכון שאנחנו רוצים לשמוח כל הזמן, ולהרגיש שאנחנו בתוך משבצת מלאה בחום ואהבה והרגשה של 'בית'? נכון שאנשים רוצים להיות נאהבים ורצויים? התשובה ברורה, מה חשבתם? חלק א מהדואט ״לא רצויים״ זה גם ספר הביכורים...
