רפאל
"הבנתי שאתה הולך לבקר את אבא מחר." דייגו על הקו, הוא הבין שהוא צריך רק לחשוב מחוץ לקופסה כדי להחזיר את הבעלות של הארגון הצדקה של אבא שלנו. הארגון צדקה הזה היה כל עולמו של אבינו, מאז המצב של אמא הכל נהרס לנו. נהרס עד היסוד. "כן. גם אתה, מתי פעם אחרונה אתה ביקרת את אבא? אתה צריך לבוא לבקר אותו." הוא לא טועה לא ביקרתי את אבא הרבה זמן, כל עניין עם הפרויקט שאב ממני את כל הסידור זמנים, "עזוב את כל הענייני מציאת זמנים בצד רגע, ללכת לבקר את אבא שלך לא לוקח יותר מיום או חצי מהיום שלך, זה אבא שלך." גם פה הוא צודק.
"כן. אתה צודק."
"אני יודע את זה." הכל השחצני והפרצוף השחצני גם כן, בוקע מאחורי השיחה, "אני אלך לבקר את אבא מחר על הבוקר, אם אתה רוצה תקדים את זה לבוקר גם ונלך יחד, מה אומר?"
"אני אחשוב על זה ואודיע לך כבר, אתה יודע שאני ובוקר אף פעם לא הסתדרנו, אני יותר חיית לילה פראית." והנה שוב התחיל הטמטום של אחי, "דייגו תעדכן אותי,"
"כמובן."
"אני אדבר איתך, להתראות."
"ביי אחי." ניתקתי את השיחה ישר. קול של חבטה נשמע ברקע. ניתקתי את עיניי מהמסך כדי לראות מה זה היה, מעבר לקומה החשוכה, איך זה יכול להיות? אני לבד בקומה ובכלל בבניין, מלבד למאבטחים ולעובדי ניקיון. עזבתי את זה, יש מצב שהשעות המאוחרות משפיעות עליי. או שעובד ניקיון אחד הפיל משהו. החזרתי את מבטי מהחלל החשוך, והסתכלתי על השעון שעל ידי, השעה היא רבע לשתיים עשרה בלילה, מאוחר. החזרתי את עיניי למסך המחשב עם המסמך על מה שדייגו שלח לי ובמקביל על הטיוטה הראשונית של הכתבה של סוזנה ונועם. איבדתי את הזמן לרגע, הפסקתי להקליד את הערות לסוזנה ונועם. אני זקוק לקפה. נשאר במזנון קפה? קמתי מהכיסא ויצאתי מהמשרד לכיוון המזנון שליד המשרד שלי. כשהלכתי בחנתי קצת את הקומה השקטה והחשוכה, רק האור מפנסי הרחוב מאירים מעט את החלל. כשאתה נמצא במקום שקט, אתה לא שם לב שאתה מרגיש בטוח. יש יגידו שהשקט הוא הגורם מספר אחד שלהם לאי רוגע, כיוון שהשקט מפחיד אותם. לעומתי, אני מוצא בשקט נחמה, לא סליחה נחמה זו לא המילה, אני מוצא בשקט מקום בטוח, זה הכל, רק מקום בטוח להירגע בו ולא לחשוב על דברים שיגרמו לך להפסיק את השלווה שמהשקט. הגעתי למזנון, השארתי את עצמי בחושך. פתחתי את ארון הכוסות. אין כאן ספל נורמלי?
ספל 'יום האם שמח'.
ספל שבכלל כתוב עליו 'הבוס הכי טוב שיש!' מה זה הספלים האלו בכלל, ממתי יש אותם?
מצאתי ספל אחד נורמלי, רק שמצוירים עליו סמיילים מחייכים. הכנתי את הקפה ובזמן שיצאתי מהמזנון עם הקפה ביד, ואני מתכוון לשתות ממנו כאשר הספל לכיוון שפתיי, אני שומע קול שכנראה של חפץ מתנפץ ברקע, חשבתי שאני לבד. פעם שנייה?
YOU ARE READING
להתראות נועם
Romanceשדבוקים במטרה אנחנו נכנס אליה במלוא הכוח, נכון? נכון שאנחנו רוצים לשמוח כל הזמן, ולהרגיש שאנחנו בתוך משבצת מלאה בחום ואהבה והרגשה של 'בית'? נכון שאנשים רוצים להיות נאהבים ורצויים? התשובה ברורה, מה חשבתם? חלק א מהדואט ״לא רצויים״ זה גם ספר הביכורים...
