רפאל
שבוע לפני
עברו יומיים ואני לא מתפקד נורמלי בלי שנועם תתרוצץ במוח שלי. אני כבר סיימתי להכחיש את הכל. אני מחבב את נועם. מאוד אפילו. ואיך אפשר לשכוח שהיא שיחקה משחק מלוכלך אתמול עם השמלה האדומה שישבה עליה כמו עור שני. זה הבליט הכל. מהתחת ועד השדיים שלה. והשפתיים המלאות שלה שאני רוצה ממש לטרוף לנשיקה נוספת, היו מושכות באודם אדום התואם לשמלה שלה. היא הייתה עוצרת נשימה. ולעזאזל עדיין לא מובנת לי המטרה לשם מה היא עשתה את זה, ובכן היא הצליחה בכל מקרה להשיג אותה.
"רפאל? העיניים שלי פה."
עד כדי כך הייתי שקוע בחזה שלה שהובלט בגלל השמלה? אני מנער את ראשי מהמחשבות על נועם, וזה לא הכי מצליח. אני בכלל לא יודע מה קורה איתי. או מה קרה שהיא ברחה ככה? היא גם נענתה לנשיקה הזו, אז איך זה יכול להיות שהיא פשוט החליטה להתנתק ממני ולשמור מרחק. כן הבנתי את זה מהמבטים של נועם ושל סוזנה. אכן, היא גם דיברה איתה עליי. אבל הריגוש שלדעת שהיא דיברה עליי, ניצת בי כאילו אני זיקוק של הארבעה ביולי. אני מנסה להיות מנכ"ל של חברה כרגע, אבל האם אני מצליח לתפקד כמו אחד כזה? לא. בשום פנים ואופן לא. אני מרפרף בהרף עין על מסמכים חשובים. על כתבות ישנות ואלה שמתפרסמות. אפילו את תאריך שחרור הפרויקט יש ועדיין לא עדכנתי את כולם. כי כל מה שאני עושה כרגע זה 'להתבטל' ולחשוב על נועם.
***
שלוש שעות. עשרים דקות. חמש עשרה שניות.
כל זה רק בלהביט שוב ושוב, ועוד פעם שוב ושוב, על מסמך ריק. נטול מילים. כי כשניסיתי לסלק את נועם ממוחי בתקווה שאצליח, כמה דקות אחרי זה היא מופיעה שוב אבל הפעם שהיא כורכת את רגליה על מותני ושאני מצמיד אותה את גבה לקיר ואני מתפרע עליה עם נשיקה ובהתמזמזויות נמשכות. זה גרם לי לתגובה מידית ובתוך שניה נהייתה לי זקפה. אני לא יכול שתהיה לי זקפה בעבודה!
במהרה סילקתי פעם נוספת את נועם ממוחי למרות שאני לא רוצה בכך, אבל כמנכ"ל החברה אני צריך לתפקד נורמלי אחרת המצב גרוע. אבל מה לעשות שהאישה שאני מחבב לא מפסיקה להתרוצץ במוחי גם אם אני אנסה להפסיק לחשוב עליה, אני כן אחשוב עליה. ואפילו זה נהפך למצב שכל חפץ או כל דבר מסוים מזכיר באיזושהי דרך אותה ואז אני נכנס לפלייליסט של מחשבות על נועם. אני רוצה שהיא תבין שאני רציני לגבייה. שאני לא מתכוון להרפות ממנה כי היא כל מה שאני יכול לחשוב עליו כרגע. כי היא באה ותמיד הייתה שם רק שלא ראיתי אותה בצורה יפה כזו או אחרת עד אותו רגע שבו הבנתי שאני לא מפסיק לחשוב או לפנטז על אותו מצב שלא יכולתי להתאפק ונישקתי אותה, ואני לא מצטער על הנשיקה הזו כי זה גרם לי להתהפך. זה גרם לי לרצות משהו נוסף לחיים שלי. חוץ מאת הרצון לתת צדק לאבא שלי, שזה כל מה שרציתי. ועכשיו אני מתכוון לתת את כולי לנועם. ולדעת שאם מישהו יגע בה מרתיח את הדם שלי בכל רמ"ח איבריי. או שאם אדע שגבר פגע בה אני אהפוך את כל העולם בכדי למצוא את אותו בנאדם מזוין, קטן ושפל שגרם לה להיפגע וגרם לה לבכות, הוא יקבל ממני 'שיעור לחיים'. אבל אם אני אדע שהיא מחייכת, צוחקת ומאושרת, זה יעלה לי חיוך על הפנים כי רק לדעת שהיא שמחה זה עושה לי את היום. ואם אני זה שיגרום לה לשמוח או לחייך הלב שלי היה יוצא מהמקום ונפגש עם הלב שלה ועושה אתו מה שאנחנו חושבים שיעשה. יתאהב בה שוב ושוב.
YOU ARE READING
להתראות נועם
Romanceשדבוקים במטרה אנחנו נכנס אליה במלוא הכוח, נכון? נכון שאנחנו רוצים לשמוח כל הזמן, ולהרגיש שאנחנו בתוך משבצת מלאה בחום ואהבה והרגשה של 'בית'? נכון שאנשים רוצים להיות נאהבים ורצויים? התשובה ברורה, מה חשבתם? חלק א מהדואט ״לא רצויים״ זה גם ספר הביכורים...
