להתראות נועם

פרק 15

נועם


Makes me want you more and it's new."
The shape of your body
It's blue.
The feeling I got and it's
Ooh
It's a cruel summer.
It's cool.
That's what I tell 'em
No rules in breakable heaven but
Ooh
It's a cruel summer."
"את שרה עכשיו את מה שאני חושבת שאת שרה?" סוזנה שואלת כשאני יוצאת מהמקלחת שלה, "כן."
"אני מעריצה גדולה של טיילור סוויפט!"
"גם אני!" אני צועקת לעברה שרק מגבת כרוכה סביבי, "היא היחידה שבשבילה אני אעשה הכל, טוב חוץ מהנרי קאביל." היא מצחקקת, "אני גם!"
"טוב את מתחילה להתארגן אנחנו צריכות להגיע לעבודה כבר." היא אומרת לי, "אני מתלבשת זריז ובאה, אתמול לא יצא לי להתקלח אחרי שהרצת אותי למרתון סרטי 'הארי פוטר'"
"מה לעשות שהארי פוטר יותר חשוב ממקלחת." גלגלתי עיניים וגיחכתי, והלכתי לחדרה להתלבש.

***

הבוקר התחיל בביתה של סוזנה ולא בבית שלו, השגרה הזמנית הזו לא התרגלתי אליה בשלושת הימים האלו.
אני לא אמורה להתרגל. אני אמורה לחשוב ובעצמי על נשיקה שקרתה לפני ארבעה ימים, ואני ממש רוצה לא לחשוב על זה. אבל הנה אני, באמצע פגישת הבוקר היומית חושבת רק על השפתיים של רפאל ואיך זה היה מרגיש שוב על שפתיי? איך זה יהיה שוב לטעום את טעם שפתיו שוב?
אני רוצה לשכוח שיש לי משיכה אליו ושלו יש משיכה אליי גם, אבל איך אפשר לשכוח?
אם בכל מקום הוא נמצא. אם בכל מקום בלי שום סיבה אני חשובת רק עליו ולא על העבודה. אני אמורה, אני אמורה לעשות את ההפרדה בין חיים אישיים לעבודה אבל כרגע זה לא פועל לפי כפי איך שקיוויתי.
עיני נודדות ממקום למקום כדי שלא במקרה אתקל בעיניו ואז שוב יהיה סשן של מחשבות יותר מהרגיל בשלושת הימים הללו.
ואני בטוחה, אני ממש בטוחה שזו לא רק אני שלא מפסיקה לחשוב על זה.
אבל כרגע אין דבר לעשות חוץ מלחשוב מה קרה, מה קורה, ומה יקרה
אחרי נשיקה פשוטה.
לא הייתי מגדירה את זה כ'פשוטה'.
אני אוגרת את מעט הכוחות שלא נשאבו אל רפאל ומחשבותיי עליו, ומנסה להקשיב לו על המצב היומי והנוכחי בשבוע הקרוב.
אחרי מספר דקות הגלגל חוזר לנקודת ההתחלה. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. על הנשיקה. על שפתיו ועל מראהו.
אני באמת שלא יודעת איך יצא מצב שמזה שאני לא יכולה לראות אותו בגלל ההתנהגות שלו כלפי לפני כמעט שבעה חודשים, לזה שהגעתי למצב שאני רוצה עוד נשיקה ממנו. והנה, אני כאן עומדת-יושבת על כיסא-ולא מכחישה שיש לי משהו לגבי רפאל, המשהו הזה בכלל לא מוסבר. ואני חושבת שלא צריך גם להגדיר אותו כרגע.
אבל רפאל, אוי רפאל. איך שהוא מעביר את ידו על הלוח כשעל כולו כתוב את הפגישה בתמצית.
איך שהוא קשוב לאחד העובדים, ועל מבטו מבט מלא רצינות, סמכותיות ונוטף ממנו איזה משהו שגורם לי לרצות ולהתגרות בו כמו פעם הקודמת.
הוא קולט שאני בוחנת אותו ושוקעה בו, ומסובב אותו אלי ועיניו על עיני ואני מסמיקה בטח, הוא מחייך. אז כן, אני מסמיקה.
לעזאזל, חיוכו באמת יפה כפי שחשבתי. הגומה היחידה שעל הלחי הימנית שלו, והזיפים שנוצרו בו.
חמימות מתבצרת בבטני התחתונה, לעזאזל לא פה!
אני מנסה להביט הצידה אבל אני לא רוצה, אני רוצה להמשיך להביט בו ושהוא יביט בי כאילו רק אני בחדר הישיבות.
לפחות אני מצליחה להזיז את מבטי ממנו כי הפגישה הגיעה לסיומה, אני הולכת מהר כדי לא להישאר אתו בחדר הישיבות לבד ואז יצא מצב שהמרחק ממנו לא יעזור.
אני עושה את המרחק לטובתי. שתי בחינות.
אחת, כדי להבין את המצב בשבילי.
שתיים, להבין אם אני מסוגלת נפשית אחרי האונס שעברתי. אם אני יכולה להכניס גבר ולסמוך עליו.
קשה. המצב קשה אצלי.
למה לא פשוט יכולתי לסיים את הצבא נורמלי?
הלחץ בחזי מתגבר ואני רצה למשרדי וסוגרת אחרי. עדיף להיות לבד עם זה מאשר שאחרים רק ילטשו את מבטיהם במבט שיפוטי שיגרום ליותר גרוע.
הלחץ נובע בגלל זיכרונות עבר. על זה ש-מה אם היה קורה ככה או ככה ושלא היה קורה המקרה המצער הזה.
אני מנסה את התרגול שגל שלחה לי, סרטון יוטיוב של קול הגשם שמטפטף על עדן החלון, וזה אכן עוזר ומרגיע.
הנשימות המקוטעות חזרו למצב הנורמלי שלהן.
אני פותחת את דלת משרדי וניגשת אל המעליות להתחיל את הכתבה החדשה שמופיעה על המסמך שנמצא בידי. אני לא יודעת מה יש בו, לא הייתי קשובה בכלל בפגישה, אנסה להבין בדרך על מה היא מדברת.
היעד הראשון שלי רחוב 42, ככה כתוב בתיקיה.
***

רפאל.
רפאל גארסיה.
השרירי חזה שלו. השרירי בטן שלו. השרירים בידיים וברגליים. הוורידים שלו. העיניים שלו.
זה כל מה שאני חושבת עליו. על המראה שלו ועל היחס שלו כלפיי ואיך כמובן שלא, על הנשיקה שלנו שכל פעם מחדש אני רוצה אותה שוב ועוד ממנה.
אבל איך אני אמורה לקחת אותה שוב?
אני אפילו לא יודעת.
אני לא יודעת מה אני רוצה בכלל.
כל מה שאני חושבת עליו זה עליו ולא על מה שאני צריכה לעשות בכתבה וזה בסך הכל לראיין כמה אנשים על כתבה יחסית מטומטמת על מקרי הגנבות שעלה השבוע.
אבל, שוב, אני חושבת רק עליו. על כולו, על התנהגותו שלו כשאני בסביבתו.
אני רוצה את זה כל כך, שישים אליי לב כאילו רק אני בחברת האנשים שסביבי.
אני רוצה להרגיש רצויה מבחינתו להיות יותר מעובדת ויותר משותפה לא רצויה. אך איך אפשר לרצות דבר כזה אם אולי זה לא באמת המצב שהוא רוצה אותי. אולי הוא סתם נישק אותי כי הוא לא רוצה לראות אותי מאושרת? רפאל לא כזה עד כדי כך, נכון?
אוף אני אפילו לא יודעת!
אני משמיעה קול מותש ואנשים בוהים בי כאילו אני מוזרה או שחלקם לא אכפת כי זו ניו יורק יש פה המון הזויים.
תחושת דה ז'ה וו נדחקת בזיכרוני, היום הראשון שלי בני יורק ששכבתי הרבה מזוודות ושחשבו שאני חייזר. צחוק נפלט ממני.
אני צועדת לבית הקפה שראיתי באזור כשעברתי כדי לקחת הפסקה ולנוח קצת מכל המחשבות שצפות לי בראש.
אני מזמינה לי קפה רגיל וזהו, אין חשק למשהו גרנדיוזי, ככה זה סטארבאקס הם גרנדיוזיים כשצריך וגם כשלא.
אני מתיישבת בשולחן בחוץ כדי לנשום אוויר, מסתכלת בשלטים ובאנשים, בכל דבר שיוציא את המחשבות שלי מרפאל. למרות שזה ממש קשה, רפאל חד משמעית השתלט לי על המוח. כי אני פתאום בוהה באדם שהולך ברחוב עם חליפת עסקים ומדבר בטלפון, זה לא רפאל. זה כן? זה לא דייגו בכלל. אני השתגעתי?
אני מתחילה לדמיין את רפאל פה?
אני משפשפת את העיניים וקולטת שזה לא רפאל.
אני מסיטה את מבטי אל שלט חוצות וגם שם, רפאל מופיע שם מדגמן.
אני משפשפת שוב ואז הוא נעלם ובמקומו מופיע דוגמן אחר. אני עד כדי כך שקועה בכל דבר על רפאל? שאפילו המוח שלי לא פועל כבר נורמלי.
אני מתחילה להזות את רפאל בכל מקום.
אני קמה בחדות ולוקחת את הקפה איתי מתקדמת ליעד הבא שלי סנטרל פארק, קרוב לבית.

***

מה הוא עשה לי!
המוח שלי לא מתפקד נורמלי. אני לא מתפקדת נורמלי בעבודה כבר יומיים. יומיים שאני לא מצליחה לעבוד בלי היגיון כמו שאני יודעת טוב מאוד.
אני הולכת לכיוון המטבחון כדי לפגוש את סוזנה אחרי הכתבות של שתינו. אני צועדת מהר מהרגיל, אולי בגלל שזה קרוב למשרדו של רפאל? יש מצב שכן. כן.
אני מסתכלת על הרצפה כשאני נכנסת למטבחון וכשאני שמה לב לנעליים נעמדות קרוב אלי, אני מרימה את מבטי ומסמיקה, זה רפאל.
כמובן שיכלאו אותי לסיטואציה הזו. אני לא יודעת למה חשד גדול מכוון לסוזנה שיושבת בשולחן ושותה את התה שלה (יש לציין בחיוך מסופק.) .
אני...אני...אני.
אני רק קפואה במקום. מבטיה בו. בעיניו ואז יורדת אל שפתיו ואז חוזרות לעיניו הכחולות שהן כבר מונחות על שפתי ואז חוזרות כמוני לעיניי. אני טבעתי בעיניו וכן אני אומר את זה שוב ושוב. אני לא מפסיקה לטבוע בהן כשאני מסתכלת עליהן.
הוא קפא גם הוא. שנינו כמו נציבי מלח, לא זזים רק נושמים.
אני לא יכולה אפילו לדבר וזה נראה שגם הוא.
אנחנו רק מבטים אחד בשנייה. נראה כאילו אנחנו שנייה מלעשות מעשים קצת מלוכלכים. קצת.
אני לא יכולה לזוז. כי כל היום רק מה שצץ לי בראש זה הוא ועל מראהו.
יש לי תחושה שזו לא רק אני.
"הֵי" הוא מוציא אותי מהמחשבות. הקול שלו. הקול העמוק שלו משגר לי חשמל לגוף ולא חשבתי שזה יקרה אתו או בכלל אף פעם!
"היי" אני עונה בחצי חיוך, הוא משיב לי בחיוך גם הוא. אבל מפה איך אפשר להמשיך את השיחה הזו? אפילו רפאל שיודע הכל וטוב בהכל לא מצליח להמשיך את השיחה, כי כל מה שהוא בטח חושב עליו זה עליי.
ואני בטוחה במעט תשעים אחוזים.
אני רוצה לחזור אחורה בזמן. לאותה הנשיקה או יותר נכון לגעול את ייסוריי ולרוץ אליו ולנשק אותו ולכרוך את ידי בצווארו או לשחק בשערו שהיה נעים, ולנשום את ריחו המשכר.
"איך מתקדמת הכתבה?"
"בסדר." לא היא לא! היא רק יותר ויותר הופכת לכישלון בגלל מחשבות עליך ועל הנשיקה וזה כבר ימים ככה.
"יופי." אני מהנהנת לעברו והוא יוצא מהמטבחון, "נתראה." נראה שהוא ממהר, הוא בטח לא יכול לראות אותי יותר, הוא נגעל ממני? הוא חושב שהנשירה איתי הייתה טעות?
האם אני סתם הזיתי את זה וזו אני שרתמה את הנשיקה הזו?
אני עד כדי כך בעיניו מפלצת? או חייזר?
אני מרגישה את הדמעות מבצבצות ואני משאירה את סוזנה לבד במטבחון ורצה לשירותים.
למה אני בוכה? בגלל משהו סתם דמיינתי? על משהו שאני בכלל לא יודעת מה קורה בו?
משהו שאני אפילו לא חשבתי שיקרה ואולי בכלל דמיינתי את זה.
אני נכנסת לתא השירותים. סוגרת אחרי את הדלת של התא ונועלת, סוגרת את המכסה של השירותים ומתיישבת עליו.
בוכה על משהו שאולי היה בדמיון שלי, או בכלל על משהו שאפילו לא יודעת איך להגדיר אותו או לא יודעת. אני פשוט לא יודעת!
דלת השירותים נפתחת. "נועם?" זו סוזנה. אני מנגבת את הדמעות. "מה?" אני אומרת ועושה כאילו הייתי בשירותים ומורידה את המים, פותחת את התא ומגלה אותה נשענת על הכיור ומביטה בי, "הכל טוב?"
"אני..."
"אני יודעת. את לא."
"אני אפילו לא יודעת כלום. אני נמצאת במצב שאני לא יודעת כלום וזה..."
"וזה בסדר." היא ממשיכה אותי, "זה בסדר להיות בעמדה שאת לא יודעת כלום ובכלל לא מודעת אליו." היא מגחכת ובאה אלי ומחבקת אותי ואני משיבה לה ועוטפת אותה גם לחיבוק. "אני רוצה להיות בעמדה שאני כן יודעת. יודעת מה אני מרגישה. יודעת מה אני רוצה."
"ומה את רוצה?" אנחנו מתנתקות מהחבוק ומביטות זו בזו כשידיה של סוזנה על כתפיי.
ומה אני רוצה? אני אפילו לא בוטחה לגבי העתיד ולאיזה כיוון אני הולכת או רוצה. אני יודעת רק דבר אחד שהראש שלי הסתבך בדבר הזה שנקרא רפאל גארסיה.
אני לא יודעת מה לומר לה ואני רק שותקת ושותקת, ושותקת. כי מה אעשה?
מה אומר?
כי הרגע אמרתי שאני רוצה לדעת מה אני רוצה.
"אני לא יודעת כפי איך שהבנת."
"ואולי תתאמצי?"
"אני..."
"את יודעת מה אני אתן לזה שבוע ותחזרי אלי עם תשובה ואני יודעת שהיא כבר תהיה שונה." היא מחייכת אלי חיוך כן, חיוך מנחם.
אני מהנהנת לעברה ואז מתחבקות שוב.
אני אתן לזה באמת את השבוע ובאמת אראה את התשובה שלי תשתנה.
הדבר היחידי שכרגע אני רוצה ממנו זה להיות רצויה בעיניו. ושימשיך לראות אותי (ורק אותי) .
אני מסמיקה מהמחשבות. מזל שהיא לא רואה את זה.