רפאל
קמתי.
הלכתי לצחצח שיניים ולשטוף פנים. חזרתי לחדר.
התלבשתי בבגדי המכון כושר שלי. יצאתי מהחדר.
שקט.
נביחות נשמעו מדלת חדרה.
זו הכלבה שלה. נעצרתי מול חדרה הסגורה. בטח הכלבה רוצה אוכל.
עזבתי את זה והלכתי למטבח. מילאתי בקבוק מים מהברז וסגרתי את הבקבוק.
חזרתי לכיוון חדרי לקחת את התיק שלי אבל נביחות שוב קטעו אותי.
פעם שנייה.
היא לא התעוררה הפעם?
עזבתי את זה והתקדמתי לכיוון החדר שלי. פתחתי את הדלת ולקחתי את התיק מהרצפה, יצאתי מהחדר וסגרתי אחרי את דלת החדר.
אני המשכתי להתקדם לכיוון דלת הכניסה, ונביחות שוב קטעו אותי, הפעם חזקות יותר.
פעם שלישית.
הפעם התחלתי להתעצבן. הכלבה תעוף. פתחתי בחוזקה את הדלת והחדר ריק. פשוטו כמשמעותו. נועם איננה. הכלבה לבד.
היא התנפלה עלי והפילה אותי לרצפה והסתערה עליי בליקוקים, היא ליקקה את הלחי שלי ואני ניסיתי להדוף אותה, "מספיק." דרשתי, היא לא הקשיבה לי.
"מספיק." אמרתי בחוזקה. כתגובה היא עצרה ונבחה עלי.
מבטי נדד אל החדר שלה. איפה היא?
למה אני הכלל חושב עליה? זה לא אמור לעניין אותי.
קמתי מהרצפה ונעמדתי, הסתכלתי מלמעלה על הכלבה והיא התיישבה, לשונה בחוץ, ואני ממשיך לנעוץ בה מבטים, עיניי נעצו בקולר שלה, קוקו, "זה השם שלך? קוקו?" היא נבחה למשמע דבריי, היא לא פה.
אני אמור אז להוציא אותה?
זה מה שחסר לי, שתעשה את הצרכים שלה בבית שלי.
נכנסתי לחדרה של נועם, וסקרתי את כולו, פעם ראשונה שאני נכנס לחדר שלה.
הקירות בצבע שמנת, תמונה מונחת על השידה לצד המיטה. אני מושיט יד כדי להביט מקרוב. זו נועם עם ככל הנראה הוריה, היא נראית שם מאושרת.
החזרתי את התמונה למקום ומבטי התחיל לסקור שוב את החדר, מבטי נדד לספריית ספרים שלה ומשם הבטתי על הכל כנראה, חיפשתי את הקולר ולא מצאתי.
התחלתי לחטט בין הדברים למצוא את הקולר אבל לא מצאתי.
הלכתי לכיוון הארון שלה.
כאשר פתחתי את הארון מהמדף האחרון נפל קופסא. היא נפלה על הריצפה ובחנתי אותה, עזבתי את זה על הריצפה ולקחתי את הקולר שהיה על המדף.
YOU ARE READING
להתראות נועם
Romanceשדבוקים במטרה אנחנו נכנס אליה במלוא הכוח, נכון? נכון שאנחנו רוצים לשמוח כל הזמן, ולהרגיש שאנחנו בתוך משבצת מלאה בחום ואהבה והרגשה של 'בית'? נכון שאנשים רוצים להיות נאהבים ורצויים? התשובה ברורה, מה חשבתם? חלק א מהדואט ״לא רצויים״ זה גם ספר הביכורים...
