נועם
כעבור שנה
"את בטוחה בזה מותק?" שאלה אימי שהייתי רגל אחת לפני שאני עולה למטוס, אמרתי לה שאני הכי בטוחה בזה, וזה בסדר שאיבדתי את הזיכרונות כי אני יכולה ליצור חדשים.
הזיכרונות לא חזרו מאז ואיבדתי אותם לתמיד.
"זהו, ביתי, ההתחלה החדשה שלך הגיעה." אבא משך אותי לחיבוק חזק, אמא בכתה, לא מסוגלת, מבינה, התרחקתי קצת מאבי כדי לראות בברור את אימי, "להתראות ילדתי, תדעי שאמא שלך תמיד אוהבת ותאהב אותך, לא משנה מה." בכי פרץ עוד יותר ממנה וניגשתי לחבק אותה, היא התייפחה עליי. "גם אני אוהבת אותך ואת אבא, ואני אהיה בסדר." אמא לא שחרר אותי כבר כמה רגעים, "ורד תני לילדה שלך לעלות לטיסה."
"כן, כן צודק, מצטערת." שיחררה את החיבוק ואמרה בלחש שהיא אוהבת אותי ואני אמרתי שגם אני. "להתראות אמא, להתראות אבא, אוהבת אתכם אדבר איתכם שאנחת, להתראות." נופפתי להם לשלום והם נופפו לי. הספקתי להגיע למטוס בזמן, התיישבתי במושב ליד החלון, אני לחוצה, לא בגלל הטיסה, האמת קצת. עזבתי את המחשבות מייד ושמתי אוזניות והתחלתי להקשיב למוזיקה בזמן שהטסים האחרונים עולים למטוס כדי שנוכל להמריא. בהיתי בחלון, בנוף החורפי והגשום.
תחושת דה ז'ה וו משונה חודרת למוחי רק שאני לא יודעת מאיפה, אז אני עוזבת אותה וממשיכה להאזין לשירים שבטלפון.
***
צעדי אל כיוון ביתה של סוזנה היא אמרה שאני יכולה להיות השותפה שלה מאחר שאני והיא כבר חיינו יחד לתקופה מסוימת.
היא אמרה לי גם שיש מפתח שמחכה לי מתחת לשטיח. התכופפתי לקחת את המפתח ואז אני נכנסת אל ביתה יפהפייה.
מקום ענק.
היא אמרה שהארגזים שלי בחדרי החדש ושהיא פירקה לי אותם, הודיתי לה על כך כמובן ואמרתי שלא הייתה צריכה.
סגרתי אחרי את הדלת ונכנסתי עם המזוודה.
היום הראשון של העבודה מחר. ביקשתי מסוזנה בקשה אחרונה: שיקבלו אותי חזרה לניוז. וכך זה קרה התקבלתי- שוב (מסתבר)-לעבודת חלומותיי.
***
יומיים עברו מאז שחזרתי לעבודה וצעדתי שוב עם סוזנה אל עבר משרדי שצמוד לשלה אבל לפני זה נפגשתי עם זוג עיניים מוכרות.
הבטתי בו. בגבר הזר הזה שיושב במשרד הגדול, כנראה שהוא המנכ"ל שלנו.
אבל הוא מוכר, רק מאיפה?
זיכרון מלפני שנה שחזרתי לישראל הכה בי. זה אותו זר שהביט בי בשדה התעופה.
עיניו יפות מאוד.
בלי ששמתי לב צעדתי אל משרדו ולא אל משרדה של סוזנה. "מה את עושה?" שואלת סוזנה, אבל אני לא עונה לה אז היא באה אחריי.
"היי." אומר הזר-מנכ"ל שלנו.
"היי." אמרתי גם. "אני נועם חסון, עובדת חדשה כאן, מצטערת שהפרעתי לך בעבודתך רק רציתי להכיר עם מי אעבוד."
הוא מהנהן ורק מביט בי ואני בו. "אז להתראות, שוב מצטערת שהפרעתי לך."
"הכל טוב. תפריעי מתי שאת רוצה מלאך."
"מלאך?" שאלתי בגיחוך.
"מצטער. התכוונתי נועם."
איזה מוזר הוא.
הסתובבתי ואני וסוזנה יצאנו ממשרדו והלכנו אל עבר משרדנו. "איזה מוזר הוא." אני אומרת לסוזנה בשקט.
אני מרגישה את העקצוץ הזה שמביטים עליי, אז אני מסתובבת לראות מי זה ופוגשת בעיניו שוב. הוא באמת מוזר שהוא ככה בוהה בעובדים שלו.
"יש לי כתבה ממש חשובה לעשות אז אדבר איתך סוזנה?"
"כן. כן. בהפסקה אל תשכחי ואל תשקעי יותר מידי בעבודה אחרת את לא תאכלי ותשתי."
איך היא יודעת?
"איך-"
"איך אני יודעת?" היא מגחכת. "אחד מהזיכרונות האבודים שלך."
כל אחת הלכה למשרדה ואני התיישבתי על כיסאי כשאני רואה על איזה נושא שמו לי-תופעת הרשתות החברתיות שמשפיעה על הדור של היום.
פרץ הכתיבה לכתבה התחילה ואני מתחילה לשבת ולכתוב.
אחרי חצי שעה דפיקה נשמעה בדלת משרדי. "כן?"
הדלת נפתחה והמנכ"ל מופיע מולי. "מר. גארסיה, מה מביע אותך לפה?"
"רציתי לראות איך את מתאקלמת פה."
"אני מצוין תודה רבה. יש פה אנשים מדהימים."
"יופי, אני שמח לשמוע." שקט רגעי לשנייה היה. "טוב אז תחזרי לעבוד מצטער שהפרעתי."
"לא הפרעת בכלל בדיוק הייתי בשלבי סיום של הכתבה."
הוא חייך. "להתראות נועם."
"להתראות מר. גארסיה."
"את יכולה לקרוא לי רפאל."
"אוקיי." אני מוציאה צחקוק קטן. "להתראות רפאל."
YOU ARE READING
להתראות נועם
Romanceשדבוקים במטרה אנחנו נכנס אליה במלוא הכוח, נכון? נכון שאנחנו רוצים לשמוח כל הזמן, ולהרגיש שאנחנו בתוך משבצת מלאה בחום ואהבה והרגשה של 'בית'? נכון שאנשים רוצים להיות נאהבים ורצויים? התשובה ברורה, מה חשבתם? חלק א מהדואט ״לא רצויים״ זה גם ספר הביכורים...
