נועם
כעבור חודש וחצי
הרופא אישר שאני יכולה להשתחרר מבית החולים. כשההורים באו לשלם על הטיפול הרפואי כי הם לא רצו שאשלם אפילו דולר אחד, שמעתי מהאחות במזכירות שמישהו כבר שילם על כל הטיפולים האלה.
"איך זה יכול להיות? את בטוחה? תוכלי לבדוק שוב?"
הבטי על גל שעל פניה היא מבינה מי שילם רק, מי?
"את יודעת מי שילם על הטיפול הרפואי שלי?" שאלתי את גל והיא הסתובבה אליי, "לא, אני גם תוהה מי יכול לשלם אם לא ההורים שלך." אני רואה עליה שהיא יודעת רק שאני לא יודעת למה היא משקרת לי, אולי זה לטובתי.
אל תאמצי את המוח יותר מידי נועם, כל מה שעלייך לעשות זה לנוח. אני זוכרת את אימי אומרת לי את זה לפני כמה ימים שנכנסתי למחשבות והיא שמה לב.
"סוזנה תפגוש אותנו בשדה התעופה." היא משנה נושא.
"הוו אוקיי." צר לי להיפרד מסוזנה, היא מאוד מתוקה וחברה טובה.
אחרי כמה דקות כבר היינו בדרך במונית עם כל החפצים שלי שאפשר להכניס לתא המטען. שאר הארגזים נשלחו חזרה לישראל לפני שבוע בערך.
"את מוכנה? היא שאלה אותי בטח רואה את המתח שבי. "כן. אני חושבת. כן."
הגענו בדיוק באותו זמן משוער שאבא אמר שנגיע לשדה התעופה. "תודה." אמרנו כולנו לנהג אחרי שאבא שילם לו וצעדנו עם המזוודות לתך השדה תעופה, כלומר אני הייתי עם קביים ולא סחבתי כלום.
כשהיינו יחסית קרובים לכניסה לשדה תעופה ראינו את סוזנה עם קוקו בתוך כלוב.
"היי." אני אומרת לה.
"היי. איך את מרגישה?"
"עם כאבים קצת אבל בסדר, תודה."
אני רואה על פניה עצב וקצת שובל של דמעות שהתייבשו להן לפני כן, אני לא אומרת דבר אולי קרה משהו וזה לא ענייני או שהיא פשוט תתגעגע אליי.
"תביאי אני אקח את זה." אומר לה אבא שלי ולוקח ממנה את קוקו.
היא מתקדמת אליי מייד אחרי ומחבקת אותי בזהירות ואומרת, "אני אתגעגע אלייך מאוד נועם. תהיי חסרה לי מאוד. תיצרי איתי קשר מידי פעם בבקשה, יש לך את הטלפון שלי."
חיבקתי אותה חזרה וחייכתי חיוך קטן. "אני אתקשר וגם אני אתגעגע אלייך סוזנה. תודה על כל מה שעשיתי בשבילי והיית חברה טובה, ואני מצטערת שאני לא זוכרת שום דבר בשנה האחרונה."
התנתקנו מהחיבוק והיא אוחזת בכתפיי ומביטה אל תוך עיניי ואני אל תוך עיניה. "את לא צריכה להתנצל, ואני גם שמחה שהכרתי אותך היית חברה מאוד טובה שלי. טיסה נעימה."
"תודה רבה. להתראות." אני אורמת ונפרדת ממנה ולאחר מכן היא נפרדת מגל ומהוריי והולכת לכיוון הרכב שלה.
אחרי שעברנו את כל השלבים המתישים של ההכנה לטיסה, התיישבנו בבית קפה קטן בשדה התעופה והזמנו לאכול משהו קטן לפני העלייה למטוס.
"הוא לא אמר לך את זה."
"כן! הוא כן! חיי בסרט, קמתי ויצאתי מהבר העלוב שלקח אותי אליו גם לא משקיע בי וגם אומר לי שאני לא מנומסת."
גל מספרת על הדייט האחרון שיצאה אליו שהסתיים בחרא.
לפתע אני מרגישה עקצוץ קטן בעורפי, כאילו מישהו צופה בי. אני מסיטה את מבטי לכל כיוון כדי לבדוק מה זה או יותר נכון מי זה. ואז, עיניי מקובעות על עיניים כחולות כמו האוקיינוס, כחולות כמו אבני חן כאלה עם פנים מוכרות אך גם לא מוכרות.
הוא מסתכל עליי ורק עליי. לא מזיז את עיניו. אני אמורה להזיז את עיני מעיניו ולהתעלם ממה שקרה כי אני הכי מצוינת בזה אבל לא מצליחה. אני ממש מרגישה שראיתי אותו איפשהו רק...איפה?
"את מוכנה לעלות לטיסה?" שואל אותי אבי ושולף אותי מהבהייה של הזר הזה.
"כן." אני אומרת במילה אחת פשוטה.
"בואי אנחנו צריכים ללכת למטוס." אומר אבי כשכולם כבר קמו.
אחרי מספר דקות אנחנו נמצאים על המטוס וטסים חזרה אל חזרה לישראל. אל ביתי.
להתראות זיכרון שאיבדתי.
YOU ARE READING
להתראות נועם
Romanceשדבוקים במטרה אנחנו נכנס אליה במלוא הכוח, נכון? נכון שאנחנו רוצים לשמוח כל הזמן, ולהרגיש שאנחנו בתוך משבצת מלאה בחום ואהבה והרגשה של 'בית'? נכון שאנשים רוצים להיות נאהבים ורצויים? התשובה ברורה, מה חשבתם? חלק א מהדואט ״לא רצויים״ זה גם ספר הביכורים...
