להתראות נועם

פרק 3

רפאל

ביום שלמחרת היה שקט יותר מהצד שלה, ככה זה אמור להיות. דייגו אמר שיקפוץ היום ל-'News', הוא הולך להתכונן אליי אני מאוד מקווה. יום עבר ואחריו יום נוסף שהיא נמצאת, כמה זמן היא מתחננת להישאר בדירה שלי? יצאתי מדלת החדר שלי וסגרתי אותה אחרי, הלכתי מול הדלת הסגורה שלה והדלת בדיוק נפתחה, היא ממש נמוכה, שערה גלי אך פרועה בגלל השינה, היא מפהקת פיהוק ארוך ומרימה את ראשה לעברי, היא לבושה בפיג'מה קצרה מאוד, רגליה חשופות ועיניי משוטטות לשם ופיהוקה הנוסף והלא מנומס שלה יש לציין החזיר את מבטי אליה, "בוקר טוב." הנהנתי אליה כאל תגובה, והמשכתי ללכת לכיוון דלת הכניסה. דלת האמבטיה נפתחה ונסגרה, בטח נכנסה לשטוף פנים. המכונית חיכתה לי בחניית הבניין, לחצתי מרחוק על הכפתור פתיחת המכונית מהמפתח, נכנסתי אליה והתחלתי בנסיעה לכיוון העבודה שלי. הקמתי את החברה הזו בשתי ידי, לא יכולתי לשמוע על החדשות בגיל צעיר יותר, כל הדיבורים על מוות ועל צהובונים, מי דפק את מי ומי נכנסה להיריון, את מי זה מעניין? אולי זה מעניין אנשים שטחיים שלא מבינים מה אמורים לשמש העיתונאות והחדשות, אנשים שאפשר אפילו לרחם עליהם. את החברה בניתי כי רציתי את האמת בעולם, לא יכולתי לסבול את השקרים שמוכרים לנו שם, את האי צדק המופיע שם, הפריבילגיה השוררת שם; הכל דפוק בסופו של דבר. בגלל החדשות והעיתונאות של הצהובונים אני איבדתי את משפחתי, הייתי מהמשפחה המפורסמת ביותר בגלל הטוב לב שלנו רק שאחד מעיתונאות הרכילות, טפסה את אמא שלי-אם לקרוא לה אמא בכלל-בוגדת עם החבר הכי טוב של בעלה, אבא שלי שגילה את זה הוא חטף התקף לב, הוא היה איש טוב ונאמן בהכל, בנה את ארגון הצדקה הכי חזק והטוב בעולם, אבל נפלה בגלל עיתון הרכילות, מאז אחי ואני מנסים לשקם את הארגון, אך הכל פועל יותר מהצד של דייגו הוא צריך לרשת את המקום של אבא שלנו, אני ויתרתי על המקום כדי לפתוח את העיתונאות שתחשוף אמת על אנשים שקרנים, שתהייה המקור של אנשים לבטוח בחדשות ויקבלו את האמיתות בכל דבר, שיקבלו את החדשות הראויות. אבא שלנו לא מת, לשמחתנו אפשר לומר, אבל הוא אינו מתפקד כהרגלו כבר, הוא נמצא בבית אבות, או במיטה או בכיסא הנדנדה בוהה בחלון חדרו, כמה מסכן. בלי ששמתי לב אחיזתי בהגה נהייתה נוקשה יותר וכפות ידי הלבינו, שחררתי אותן קצת ונתתי לשקט לשטוף אותי. צעדתי לכיוון המשרד שלי בו הוא נמצא, בקומה האחרונה, יש לי קטע עם קומות אחרונות, זה כי אני תמיד אהיה מעל כולם וגם בטופ. הייתי במרחק הליכה קטן למשרד שלי, המבט שלי נדד אל השולחן של סוזנה הריק שנמצא מחוץ למשרד שלי ללא דלתות, היא לא נמצאת כפי שביקשתי ממנה. כאשר הגעתי על השולחן מונחים רשימת עובדים שצריכים לפטר ועובדים חדשים שעברו את הריאיון בהתאם. הרשימה של הפיטורים יותר ארוכה משל החדשים, שיישאר ככה לבינתיים. התיישבתי על הכיסא שלי והנחתי את התיק בצד, על השעון היד שלי מופיע השעה עשר, שעה עגולה. בעוד שעתיים בדיוק תתכנס ישיבה על דיון הפרויקט החדש שיכלול את העיתון החדש, עיתון שמראה את האמת שהציבור צריך לקבל. אם הכל יושלם התוכנית תחול שנה הבאה. העיתון הזה יהיה אוסף חדש, כלומר הוא הסתכל על הצד המלא ולא על התפל, לומר את האמת אני הכי גאה בכך שחשבתי על פרויקט מסוג כזה, אומנם בחרתי במקצוע שתיעבתי עד עמקי נשמתי. אם כי אפשר לומר שהצלחתי אותו, החברה הזו החזיקה חמש שנים, שזה הרבה, בניו יורק כיום חברות קמות ונופלות במהרה. "סוזנה, תוכלי להביא לי קפה?" מבטי לא זז ממסך המחשב עם מבטי המרוכז עליו, על הפרויקט העתידי של העיתון שמשלב הכל מהכל, יש לנו עיתון שמחולק למאמרים, או מגזינים של אופנה וכל האחרים כמו ספורט ובריאות. מה שפה טוב בעיתון הוא הפעם בדיגיטלי הוא יפנה לציבור הצעיר, יעודכנו מה קורה. "סוזנה?" חזרתי על שמה, נכון היא בחופש שחכתי לרגע, "כן הוא פה, חזק, רותח וכפית סוכר." המבט שלי הופנה לכניסת המשרד שלי, מה היא עושה פה? "לא אמרתי לך לקחת יום חופש?"