להתראות נועם

פרק 16

נועם

תדמיינו שאתם משחקים במשחק פינג-פונג שולחן. אתם חובטים בכדור לאיבר היריב שלכם ואז הוא חובט גם הוא לעבר השטח שלכם ואתם מפספסים. הוא מנצח. מה יוצא לכם מזה? אולי תחושת הפסד? אולי בכלל תחושה שאתם כישלון? או אפילו גרוע יותר תוותרו על הכל. אצלי זה שונה. רפאל ניצח. כלומר הוא לא יודע שהוא ניצח, הוא חבט בכדור הפינג-פונג שלו לשטח שלי ושם הוא נשאר דומם עם תהיות ועם הרבה שאלות. אצלי נגיד הכדור פינג-פונג זו בכלל הנשיקה שלו. ושאני נעניתי לה אני איכשהו הפסדתי. כאילו לא הרגשתי תחושת הפסד אם זה מה שאתם חושבים. הרגשתי המומה ומופתעת, זה הכל. לזה היה נדרש לי לקחת 'הפסקה' מאזור המשחק שלו ולהבין מה קרה איתי ואיתו. מה יקרה עכשיו בנינו? האם נשאר ככה ואז יהיה תמיד את השקט המביך הזה? נסיים את בחדר שלו או בספה או אם נהיה נועזים יותר בחדר המדפסות. אני מסמיקה. כמובן שאסמיק למחשבות שלי. חוזרים שוב. רפאל הוא 'היריב' שלי ואני שלו, הכדור הייתה ההנחתה של סיום המשחק. ואני?

אני לא יודעת אם אוכל לתפקד עכשיו נורמלי בעבודה או בכלל בשאר היום, כי במשך שבוע שלם לא עבדתי, בואו נגיד את זה ככה, בצורה טובה או יותר נכון הרגילה שלי. הייתי תמיד חולמת בהקיץ, נכנסת למחשבות שאין להן דרך מוצא. כשכל פעם כשהייתי נמצאת אתו לבד בחדר העניינים הפכו לשקט המביך הזה וכל פעם חיפשתי דרך לצאת מהסיטואציה אתו.

אבל באותה מידה, נפלתי קשה לנשיקה, כי בגללה הבנתי וגם בגלל השבוע הזה (מחשבות בוגדות) שאני רוצה את רפאל עד כאב, רק הדבר היחידי שעוצר אותי זה העבר שאני מנסה להדחיק. היום אין עבודה כיוון שזה יום ראשון ולא הייתה קריאה כלשהי על מצב חירום שדורש כתבים. אני מכינה לסוזנה שיצאה לקניות, פנקייקים, היא מתה על פנקייקים. "שלום!" דלת הכניסה נפתחה וסוזנה צועקת, "אני פה במטבח." צעקתי חזרה בזמן שאני הופכת את הפנקייק האחרון, אני מסתובבת בדיוק בזמן שהיא בפתח המטבח עם שקיות כבדות, "תניחי על האי אני אעזור לסדר הכל מיד כשאסיים עם הפנקייקים."

"עזבי את זה, תני לי עכשיו פנקייקים!" אני מצחקקת.

"בסדר, בסדר." אני מניחה לה בצלחת כת כמות הפנקייקים שהיא רוצה ושמה מייפל, תותים ואוכמניות מעל, "יאמי!"

"בתיאבון."

"תודה." שולחת לי נשיקה באוויר. באותו הזמן אני מתחילה לסדר את המצרכים שהיו בשקיות. חלק בארונות ובמגירות וחלק שנדרש מהם מקפיא ומקרר.

"זה ממש טעים לי."

"אני שמחה שטעים לך." אני מחייכת לעברה, "אז? מה את מתכוונת עכשיו לעשות?"

"בקשר למה?" אני מחזיקה את המיונז ביד אחת ואת המיץ לימון ביד השנייה, "בקשר לרפאל." עצרתי כשאני מכניסה את הלימון למדף למעלה. אם כבר מדברים על הפיל בחדר, "מה אתו?" אני מנסה להיות קטנת ראש כרגע כדי לא להתעסק עם זה עכשיו ביום ראשון בבוקר. "מותק. את יודעת שאת לא יכולה להמשיך עם זה עוד שבוע. אני שמחה והכי אוהבת שאת פה כי את מספקת לי אוכל טעים וחברה עם קוקו החמודה הזו, אבל כשסיפרת לי אתמול מה את באמת מרגישה אחרי שבוע שלם שחשבת על הכל וניסית לשמור מרחק כפי שביקשתי ממך, אני חושבת שאת צריכה לעשות משהו בנידון." היא מכניסה לפה את המזלג עם החתיכת פנקייק ולועסת, מחכה לתשובה, שאני בעצמי יודעת אותה טוב מאוד, "את צודקת. אני לא יכולה להישאר פה שבוע ולנסות להתחמק. אני כן מרגישה משהו לרפאל, אבל לי אין שמץ של מושג אם הוא כן. מה את חושבת שאני צריכה לעשות?"