להתראות נועם

פרק 19

נועם

שמונה.

תשע.

אפשר ללכת הביתה.

אני אוספת את החפצים שלי מהמשרד ורואה את סוזנה מחכה לי בכניסה כדי ללכת איתי, "מתי הוא לוקח אותך לדייט?"

"אני חושבת שבעוד...שעתיים."

אני מתרגשת? ועוד איך!

אני לא חשבתי אפילו שאני ארצה לצאת לדייטים, או בכלל דייט עם רפאל.

אם היו אומרים לי לפני שבעה חודשים שאני ורפאל נצא לדייט, הייתי צוחקת להם בפנים.

אבל עכשיו, אני מחייכת מקצה לקצה ומתרגשת לדייט הזה כמו נערה שהמקובל של השכבה הציע לה לצאת אתו לדייט.

"איך רואים שאת מתרגשת." היא מצחקקת, "עד כדי כך רואים את זה עלי?"

"בייב, זה אובייס. את מסמיקה ומחייכת כאילו קיבלת עכשיו את הדבר הכי שווה שיש." היא לא טועה, "ובנינו נועם זכית באח השווה, הסקסי והחמד מכולם פה. אם הוא לא מודה בזה הוא ג'נטלמן ומתוק שיש."

"את חושבת?"

"אני לא חושבת, אני אומרת."

האם זה באמת נכון? שהוא באמת מתוק וג'נטלמן?

סוזנה אומרת שכן, אני חייבת לסמוך על המילים האלו, ואני מקווה שהן נכונות.

"את יודעת לאן הוא לוקח אותך?" העקבים שלנו רועמות על רצפת הפרקט, "לא. הוא אמר לי שזו הפתעה."

"כמה רומנטי מצידו." אומרת בקול חמוד, "כן." אני מגחכת.

אני מסתכל על השעון שוב ושוב כאילו הזמן עכשיו אוזל לי ואני נמצאת בסוף העולם. השעה בכלל שבע ועשרה.

רפאל אמר לי שאני יצאת מוקדם היום כדי שאוכל להתארגן, אבל מצידו אני יכולה לבוא בפיג'מה ואראה עדיין סקסית. אני מסמיקה לזיכרון של היום בצהריים.

וכך הזיכרון התגלגל לאתמול שרפאל ירד לי במשרד שלי שכל אחד היה יכול לשמוע או בטעות לפתוח את הדלת.

רטיבות התגבשה בין רגליי ואני מנסה להדחיק את זה למטרה טובה.

"כאן נפרדות דרכנו." אומרת לי סוזנה כשאנחנו מגיעות לכניסת הבניין, "את לא רוצה אולי שאני אסיע אותך?"

"לא זה בסדר. אני אסע באוטובוס." אני אומרת אבל אז נזכרת שאני לא כזו טובה באוטובוסים עם כל הפעמים שעליתי על האוטובוס הלא נכון, "את יודעת? במחשבה שניה אני אסע איתך."

"אז בואי כבר, מה אנחנו עומדות כמו שתי סתומות בכניסת הבניין."

חצי שעה נסיעה.

חצי שעה נסיעה בגלל פקקים בכבישים.

אני מביטה על השעון על ידי.