להתראות נועם

פרק 14

נועם


"לילה טוב רפאל."
אני מסתובבת ממנו משאירה אותו שם, לבד.
מה עשיתי?
אני מכסה את ידי עם פי וסוגרת אחרי את דלת החדר שלי. אני נודעת בשפתיי, המומה כמובן מכל הסיטואציה שקרתה.
רפאל נישק אותי. אני החזרתי לו בנשיקה.
אני ניסיתי לגרום לו לקנא, רק ניסיתי. משהו שכנראה שהצליח בענק. אבל למה אני המומה?
חשבתי שזה לא יצליח לי, רציתי שיקנא שאני עם מישהו אחר ולא הוא. אני נצמדת עם הגב לדלת החדר ויורדת לישיבה על רצפה. קוקו מניחה את ראשה על ברכיי ואני מלטפת אותה.
"אני לא יודעת קוקו. אני רק גרמתי לו לקנא." לא חשבתי שזה ילך עד הסוף.
להתקשר לסוזנה? או לא?
נראה לי עדיף שהיא תדע ותייעץ לי.
"סוזנה?"
"נועם? הכל בסדר?"
"כן, כן. אני יכולה...לבוא אלייך עכשיו?"
"כמובן אני מחכה לך."
אני מתרוממת מהישיבה, "קוקו תחכי לי פה אני אחזור אלייך." כאילו היא תחזיר לי תשובה מאשר מבטים.
אני פותחת את דלת החדר וכמעט נתקלת ברפאל שנעצר מולי ורק מביט בי, אני נעצרתי וגם מביטה בו.
שנינו ללא מילים. אני רציתי שיקנא אז למה אני עכשיו רוצה כמה שיותר להתחמק ממנו?
"אני הולכת..."
"לאן?"
"סוזנה. כנראה אשן אצלה." הוא מהנהן אליי ורק מביט בי ואז בשפתיי שהטעם שלו נשאר על שפתיי. הטעם של שפתיו היה משכר. כאילו נזקקתי אליהם הרבה זמן.
אני חולפת לידו והולכת אל כיוון דלת הכניסה, "נועם."
הוא עוצר אותי ואני מסתובבת כדי להביט בו כי הוא רחוק, מסתבר הוא ממש קרוב. ממש-ממש קרוב אליי, כאילו שוב נתנשק ונשחק עם לשוננו שוב. "אני אסיע אותך."
"אין צורך אני אלך ברגל."
"אני מתעקש." הוא אומר, ואני נכנעת, "טוב."
"אחרייך." הוא אומר לי ומצביע על דלת הכניסה.
הפעם אני זו שרוצה שיהיה שקט בנינו. אנחנו נכנסים לרכב שלו ומתחילים בנסיעה.
בזמן הנסיעה הוא פותח את הפה, "אני לא מצטער שנישקתי אותך." הוא אומר,
אבל מה יש לי להגיב לזה? אין לי מה להתגונן או להסכים. אני אפילו לא יודעת באיזו עמדה אני נמצאת.
רפאל גארסיה. סובבת לי את המוח.
לא יכולתי להגיב, אני מסובבת את מבטי חזרה אל החלון. בוחרת לשתוק הפעם.
אני מדמיינת את הנשיקה שוב פעם וליבי לא מפסיק לפעום מהר יותר מבדרך כלל.
אני השמעתי אנחה. אני השמעתי אנחה למען השם, אני רציתי את זה כמו שהוא רצה.
הוא מוריד אותי בביתה של סוזנה, "תודה."
"אני מתכוון לזה נועם," הוא כנה "אני לא מצטער על זה שנישקתי אותך אחרי הדייט שהיית אתו."
"ביי רפאל." זה מה שאני יכולה לומר כרגע.
היי רפאל. ביי רפאל. לילה טוב רפאל. זהו. סה טו.
אני צופה ברכבו מתרחק מפה ואז מסתובבת אל ביתה של סוזנה.
אני דופקת על הדלת, "רגע! אני באה!" אני שומעת אותה רצה, "אאוץ''! זה כאב!" שמעתי אותה כנראה נופלת, "הנה, אני באה!" היא ממשיכה לצעוק, כאילו לא עכשיו עשר וחצי בלילה, "נועם כנסי." היא אומרת בהתנשפות ואני קולטת על המצח שלה סימן אדום, היא מבינה לאן אני מסתכלת ומגחכת, "כן, זה, נפלתי. כנראה שמעת." 
"שמעתי."
"כנסי כבר!" אני נכנסת אחריה וסוגרת את הדלת, "יין אדום?"
"כמובן."
"שבי בסלון אני באה." אני מהנהנת לעברה ואז היא יוצאת ממטווח ראייתי.
אחרי דקה שתיים היא חוזרת עם בקבוק יין טעים מפעם קודמת וביד השנייה היא מחזיקה מכוסות יין, "את רוצה להתחיל לדבר?"
"כן. אבל אל תעצרי אותי כל שניה." אני מזהירה, "נו תתחילי כבר." היא מוזגת לכוסות מהיין והיא מעבירה לי את הכוס, "תודה."
"אני מקשיבה."
"אני אספר את הכל אם תמצות?"
"אני חוששת משניהם." אני לא יודעת אם לחשוש זה טוב פה או רע, "אז אני אספר בקצרה."
היא מהנהנת.
"זוכרת שהתערערתי לגבי היציאה לדייט עם ג'ון? אז אין לי רגשות אליו כפי שהבנת מההתחלה, והוא חמוד והכל אבל אני לא רואה אותו ככה."
אני עוצרת ולוגמת מהיין, "אז מסתבר שכמה זמן יש משהו ברפאל שאני רואה אותו אחרת."
נועם? מה הכוונה לאחרת?" היא מרצינה, "אני לא יודעת."
"מה את מנסה לספר לי פה?"
"נראלי שעדיף שאני אספר לך הכל מההתחלה."
אני חושבת שהיא צדקה בחששות שלה, לפי מבטה.
התחלתי לספר לה מההתחלה, מאז שאני עברתי לניו יורק ואיך הגעתי למצב שאני עם רפאל באותה הדירה קרוב לשבעה חודשים. משם עברתי לספר לה את הפעמים בהם נתקלנו אחד בשנייה ועד לרגע שרציתי שיקנא אבל לא עד כדי כך שזה יגיע למצב של נשיקה פראית.
"אני...אני....אני לא יודעת מה לומר." היא המומה, המומה נראה לי זו לא מילה, וכן גם אני הייתי במצב הזה לפני רבע שעה, "הוא נישק אותך? רפאל? אותו אחד שלא רצה אותך בקרבתו כבר חודשים?"
אני הנהנתי אליה, אני לא יודעת מה לומר, כמוה.
"אני לא יודעת עוד מה לומר לך סוזנה. אני בעצמי לא יודעת איך נקלעתי למצב שאני בדירה עם רפאל, בדירה שלו בגלל אח שלו. אני לא יודעת איך זה קרה שאני והוא התנשקנו, וזו לא הייתה סתם נשיקה חמודה של זוגות. זו הייתה נשיקה עם תשוקה, נשיקה פראית שנאגרה הרבה זמן."
"אני גם לא יודעת מה לייעץ לך נועם. אולי כרגע עדיף שמחוץ לעבודה תתרחקו קצת, תחזרו קצת לפעם שהייתם שלום-שלום להתראות-להתראות."
"אוקיי..."
"עכשיו בואי נשכח ממה שהיה ונצפה ב'מכשף' ונפנטז על הנרי קאביל." היא כבר מתחילה לרייר עליו, "תסגרי את הפה הרוק שלך יוצא החוצה." אני צוחקת וגם היא ומנגבת עם גב ידה את הרוק, "יש לי משהו אחרון לומר."
"אני מקשיבה,"
"אני לא עצרתי אותו ונסחפתי גם אליו. אני רוצה אותו? אני נמשכת אליו?"
"חוששני שכן." היא אומרת בחיוך מנחם, "אבל. תסתכלי על הצד החיובי. ממה שסיפרת לי הוא רוצה אותך גם ומכחיש את זה כמוך, וגם אפשר לומר שלפחות יצא לך להידלק על האח הנורמלי משניהם." היא צוחקת ואני אחריה, "טוב, דיברנו מספיק לבינתיים על סאגת רפאל לעת עתה. יאללה הנרי קאביל החתיך שלי!"
"שלך? מותק הוא רק שלי!" אני אומרת, "פתחת חזית נוספת גברת נועם חסון?"
"את פתחת איתי סוזנה סוויט." אני אומרת ואנחנו צוחקות, "יאללה תפעילי את הפרק מאיפה שעצרנו פעם קודמת." אני אומרת לבסוף.

***

"קומי נועם." אני לא בנאדם של בוקר, "נועם! קומי עכשיו! הנרי קאביל מגיע היום לחדשות שלנו!" אומרת סוזנה, אני קמה ישר, "מה אמרת? הנרי קאביל מגיע לחדשות היום?" אני שואלת בהתרגשות, "לא."
"לכי לעזאזל כלבה!" אני אומרת לה, "אני אספוג את זה הפעם ואהיה חברה טובה שלא רוצה שחברה טובה שלה תאחר." היא מחייכת אליי חיוך קורן עם שיניים.
"לכי תתארגני נועם."
"אני משאילה ממך בגדים." אני אומרת, הולכת למקלחת והשירותים, יש לי אצלה מברשת שיניים למקרה ו...
כשאני מסיימת אני הולכת לחדר ארונות שלה ומחפשת משהו טוב שישב עליי בצורה קצת שמושכת את העיניים של כולם כולל את של רפאל, לראות איך הוא יגיב, למרות שסוזנה ביקשה ממני להתרחק קצת לראות מה קורה.
אני קולטת שמלה יפה שמגיעה עד לברכיים בצבע אדום בוהק. חיוך מסופק עולה על פניי, "זה מה שאני אלבש." אני אומרת, "אני יודע מה את מתכוונת לעשות נועם." סוזנה מאחורי, "וזה יצליח לך את יודעת."
"כן. אני רק רוצה לבחון את המצב." אני מחייכת אליה, פושטת מעליי את הבגדים של אתמול ונשארת רק בהלבשה תחתונה מולה, אני לובשת מעליי את השמלה וזה מבליט את השדיים שלי ויוצר מחשוף שקצת מכסה אותם.
אני מסתכלת במראה ורואה עד כמה השמלה הזו מחמיאה לי, אני נועלת את העקבים השחורות שלי מאתמול.
"נועם את נראית מהמם."
"תודה." אני מחייכת חיוך נבוך.
אני הולכת מהחדר ארונות ונותנת לה להתלבש. אני הולכת לשידת איפור שלה ומתאפרת טבעי, רק עם אודם אדום שתואם לשמלה.
אני מסתכלת במראה ורואה עד כמה אני נראית מדהים.
"את באה?" שואלת אותי סוזנה, "כן אני מוכנה." אני באה אחריה ואנחנו יוצאות מביתה לעבודה.

***

המבטים של כולם ננעצים בי כשאני נכנסת ברגל ימין לבניין, כל בנים וכל הנשים גם, כי למה לא? ננקר את העיניים של כולם.
זו לא אני. אף פעם לא הייתי הזו שמנסה לעשות הכל כדי לגרום לכולם ליפול לרגליי. הייתי הבחורה השקטה שנוצלה על ידי ה'חבר' שלה שרק ניסה לקחת בכוח את הבתולים שלה.
עכשיו כמו שאמרתי, אני נועם אחרת. גרסה חדשה של עצמי.
אני צועדת עם מבט אדיש על פניי, סמכותי, קר כקרח. משדרת לכולם שאני בוסית בלי שאני באמת היא.
סוזנה מאחורי, "זה ממש עובד לך נועם." היא אומרת, "אני יודעת. אני קולטת." אני לא באמת קולטת.
אני קולטת מזווית הראייה במעלית, את שריל ואליסון, כמה טוב זה יהיה עכשיו. אני מחייכת חיוך כאילו השטן תפס פיקוד.
"בוקר טוב בנות." אני אומרת עם חיוך מזויף שפרוס על פני, הן מביטות לעברי ומבטן המום, "אוי תסגרו את הפה שלא יכנס זבוב." אני אומרת והמעליות נפתחות, אני וסוזנה נכנסות לתוכה והן פשוט עומדות ללא מילים, "הגיע הזמן לתת את השואו טיים." אני בכלל לא מבינה למה הכנסתי את עצמי לזה?
לגרום לא לקנא ולדעת שהוא לא משקר? או שפשוט בא לי להשתעשע אתו?
או שבא לי פשוט להנות ולהשתעשע.
"אני חושבת שזה לא יסתיים טוב, נועם." היא אומרת לי בחשש ובדרך כלל סוזנה בעד דברים מסוג הזה, מה קרה?
"אני יודעת, אבל מותר קצת לא?" אני אומרת, "אני מזהירה אותך רפאל הוא לא כמו הגברים שנראלי התרגלת בישראל."
הגברים בישראל.
מועקה צצה לי בלב. הגבר היחידי שלא נחשב גבר גם לקח את בתולי, אני חושבת שאני צריכה לדבר על זה עם סוזנה שלא יקרה מצב שאני רק חושבת על ה'גברים בישראל' או על 'גבר' ספציפי שהוא בעיני יכול להירקב בכלא.
אבל שוב המשהו הזה עוצר אותי. ואני יודעת, אני יודעת שסוזנה תבין אותי ותהיה איתי בכל דבר כמו גל.
אבל קשה לספר דבר כזה. עוד מארץ המולדת שלך שרצית להתרחק ממנה רק בגלל זה.
ניערתי את הראש כדי לא לחשוב יותר, להתפקס ולהבין שאני רוצה לעשות לרפאל מוות? יותר נכון, אני רוצה להנות לשם שינוי.
"אני יודעת." אני עונה לה ודלתות המעלית נפתחות, "רק מזהירה." היא אומרת.
אנחנו יוצאות המעלית ועל פניי חיוך מאיים.
העקבים שלנו נוקשים על רצפת הפרקט בקול רועם בתוך השקט. בין המשרדים הפתוחים ולבין האנשים שצועדים ברחבה הגדולה מתבוננים בי, נועצים את עיניהם ללא מילים ורק מתלחששים ביניהם.
אני בדרך למשרד שלי וסוזנה אחרי למשרד שלה. אני מודעת לזה שמשרדו של רפאל מול המשרד שלי. אני מעבירה את מבטי לעבר משרדו ורואה אותו שקוע במחשבו, ליבי מחייך ופועם בחוזקה. הוא רוצה לרוץ אליו. אבל מה יש לי לומר לו אחרי שנישק אותי?
מה אני אמורה לעשות בעניין הזה? כלום.
כי אני אפילו בעצמי לא יודעת. אני נמשכת או לא?
אני יודעת שהוא מושך ונראה טוב אבל בהתחשב מהרגע הראשון והעבר הלא פשוט שלי, אני מפחדת להיפגע שוב.
שוב אני מנערת את ראשי ונכנסת למשרדי, "להתראות סוזנה, ניפגש בפגישה שבעוד...חצי שעה." אני אומרת לה אחרי שאני מתבוננת בשעון שבמשרד, "ניפגש אבל נועם, מותק, אני לא יודעת אם זה יצליח לך, יש מצב שכן אבל אל תעשי דבר דפוק שתצטערי עליו אחרי זה." היא ואמרת עם חיוך מנחם, ואני מהנהנת אליה והיא צועדת מטווח ראייתי, והולכת למשרדה.
עכשיו מה עושים במשך חצי שעה?
אני מתיישבת על הספה בחדר שלי ומביטה על החלון ועל האנשים שהולכים לעבודתם.
אני עדיין חושבת על רפאל, הנישקה צצה לראש ואז הזיכרון של אמש מכה בי.
"מה נראה לך שאתה עושה רפאל?"  אני מביטה בו בכעס בדומה לשלו, אני לא מבינה למה הוא זה שכועס. "אני מחכה לתשובה. מה נראה לך שאתה עושה." אני רק מנסה לגרום לו לקנא אני חושבת? לא אכפת לי שהוא טרק את דלת הבית בפרצוף של ג'ון. מבטו לא מובן לי, הוא כועס? אני מחכה כמה דקות עד שיענה, "נו אני מחכה."
"את זה." זה הלך בהילוך מהיר, בין רגע הוא תופס בלחיי ואז מצמיד את שפתינו, בהתחלה לא ידעתי מה קורה עד שהעמקתי את הנשיקה ולשוננו טיילו ביניהן וחקרו את הפה של השני.
אני לא יודעת איך זה קרה. זה פשוט קרה.
אני בכלל תכננתי לגרום לו לקנא בלי שבאמת אחשוב שאצליח. חשבתי שזה לא יעבוד על רפאל. מסתבר שטעיתי.
אבל אני לא יכולה להכחיש שלא רציתי את זה. בדיוק שנעניתי לנשיקה והעמקתי אותה, הבנתי שאני רוצה את זה יותר מהנשיקה הגרועה שהייתה עם ג'ון.
אני רציתי את כולו. אבל אני לא יודעת אם אני באמת רוצה את זה.
אני מפחדת שזה יקרה.
ובתוך מחשבות העבר כבר חצי שעה והשואו טיים באמת הולך להתחיל עכשיו, למרות שאני לא יודעת לאן אני חותרת עם הדבר הזה. אולי עשיתי טעות?
אני רוצה להראות לכולם שאני לא רק...שאני חזקה. שאני יכולה להפיל אנשים בקלות.
אני צועדת עם נעליי העקב השחורות הגבוהות שלי ועם השמלה של סוזנה שנצמדת לגופי כמו עור שני, השמלה אדום בוהק וכך גם שפתי, על פני מתעקל חיוך זחוח.
כולם בטח מחכים לי, שוב. אני חושבת לעצמי. אני צועדת לחדר הישיבות הקבוע.
אני פותחת את דלת החדר, כל המבטים מופנים אליי ואז מבטם נהפך להמום חוץ משל סוזנה.
"נועם, הגעת, שבי." הוא לא מסתכל עליי ואז אחרי מספר שניות כן. עיניו הכחולות ננעצות בי. בשדיי. בשפתיי. ברגליי החשופות עד אמצע הירכיים.
מבטו עולה אל עיניי, ואני רואה שעיניו חוזרות להביט בשדיי, "רפאל? העיניים שלי פה." אני אומרת במבט תמים ומצביעה על עיניי, הוא בתגובה כועס אבל לא כעס רגיל, אני מבינה לאיזה כעס הוא חותר. אבל זה לא מכעיס אותי, בכלל לא.
זה מדליק אותי. זה מגרה אותי וזה כמובן מרטיב את התחתונים שלי.
המתח המיני שאני משררת בין כולם מגרה אותי יותר.
משהו שלא חשבתי שקיים בי כלל וכלל.
"שבי במקומך אנחנו חייבים להתחיל בפגישה." הוא אומר, ומסיים את הכעס שלו ומבטו חוזר להיות קר וללא הבעת רגש. אפילו לא קמצוץ שזה משפיע עליו. אבל אני יודעת שזה כן. ואני מתה על זה.
רפאל נופל לרגליי בלי שהוא שם לב.
אבל זה נראה שזה לא מוצא חן בעיניו שככה אני עושה את הדברים או בכלל, הוא רוצה אותי לעצמו. אני יודעת. ואני רוצה אותו לעצמי. זה כבר אי אפשר להתווכח אולי רק להכחיש ולהכחיש.
אבל מי אמר שבינתיים אי אפשר להשתעשע?
אני הולכת לכיוון הכיסא שליד סוזנה ומתיישבת, ורפאל נעמד.
"אני רוצה לומר לכם, שנועם זכתה בתחרות הזו והיום החדשות המרכזיות יראיינו אותה בקצרה, אתם מוזמנים לצפות." אני מבינה שיש מאחורי מילותיו את המשפט הידוע 'מותר להסתכל אבל לא לגעת.' ואני מחניקה צחוק כדי לא לגרום לעוד מבטים, רפאל הבהיר אם אנשים שמו לב שהם יכולים רק להביט בי.
"אם ככה מזל טוב נועם."
"תודה."
"בואו נמשיך עם הפגישה של היום."
אחנו ממשיכים את הפגישה בקידום אחר הכתבות ועל דרכים לשפר ולאחר מכן על כמה אירועים שמתקרבים אלינו.
"אני חושבת שצ-" אני באה לסיים את דברי אבל דלת חדר הישבות נפתחת ואליסון נמצאת בא, "כן אליסון?" רפאל מביט בה, "יש מישהי שדורשת לראות את נועם."
"זה לא יכול לחכות? אנחנו בפגישה." היא מנידה את ראשה, מעניין מי זו?
"אוקי, גם ככה סיימנו עם נועם. אעדכן אותך מתי יהיה הריאיון בהקדם האפשרי." אני מהנהנת וקמה מכיסאי, רפאל מביט בי בזמן שאני מסדרת את השמלה שעלתה קצת למעלה, יותר נכון מביט שם ולא עלי.
אני צועדת אחרי אליסון מחדר הישיבות ורואה גב של מישהי, המישהי הזו מוכרת, היא מסתובבת שהיא שומעת אותנו קרובות, זו גל.
"גל? מה את עושה פה?" התחלתי לדבר בעברית, "מה אני עושה פה? באתי לקראות את חברה טובה שלי ולהפתיע כמובן! נראה ששכחת ממני ובמיוחד מההורים שלך שלא דיברת איתם מאז פסח."
"לא יכולת להפתיע אותי יותר מאוחר? אני באמצע פגישה."
"עזבי את הפגישה שלך! תגידי לי ארצות הברית שינתה אותך? סופסוף התגברת על הפחד שלך ועל החששות האלה שלא להתלבש סקסי? כי אחותי את פצצה!" היא ואומרת, "אל תצעקי." אני לוחשת לה ומייד אחרי זה מוציאה אנחת ייאוש, "בואי אחרי למשרד שלי." אני אומרת ומלווה אותה לשם.
כשאנחנו מגיעות היא מתיישבת בספה, "רוצה לשתות משהו?" היא מנידה לראשה, "לא תודה."
"פשש יש לך משרד משלך."
"גל אני שמחה שבאת באמת. בדיוק שהעניינים קצת לא בשליטה." אני אומרת, "מה קרה?" היא שואלת, "מאיפה להתחיל?"
"מההתחלה."
הסברתי לה על רפאל, על דייגו אחיו ואיך יצא מצב שהתנשקנו, "אוקי." היא קצת המומה, "נועם יפה שלי, יש לך רגשות גם אליו."
"אני לא יודעת." אני לא משוכנעת, "מה את לא יודעת? את גרמת לו לקנא ורצית שזה יקרה וזה אכן קרה, למה את מהססת?"
"החלומות חזרו שוב אני סהרורית והכי גדול זה בגלל בן."
"את מנסה לתרץ לי. אני מכירה אותך. אני יודעת מה שעברת אין לי אפילו מילים לומר משהו על זה, אבל אלוהים מביא לך את הסליחה שלו על בנאדם שצריך לבקש את הסליחה ולא הוא."
אני מתיישבת לידה, "אני...אני..."
"את מה?"
"אני אפילו לא יודעת גל. ספרי לי מה קורה אצלך?" אני מנסה להסית נושא, "אני יודעת מה את מנסה לעשות אבל כבר. שאלה אחרונה. תראי תמונה שלו ותגידי הוא יהודי?"
היראתי לה את התמונה, "אלוהים. הוא יצירת האלוהים!" אכן, אם זה אי אפשר להתווכח, "ולגביי היהודי? אני לא יודעת העצמי." אמרתי, "כך או כך לא יקרה כלום."
"אני לא חושבת." היא אומרת, "עכשיו אפשר לעבור נושא?"
"כן." חיוכה מנחם.
"ספרי לי איך בישראל?" אני שואלת, "האמת גם לי יש משהו לספר לך." היא אומרת, "זוכרת את אביתר דהן שהיה שכבה בעלינו? שכל הבנות נדלקו עליו."
"נו?"
"יצא מצב שאנחנו אחים חורגים. אני לא יודעת איך זה קרה. את יודעת איך שנאתי אותו. וגם זה מוזר לי שאנחנו אחים חורגים בגיל כזה."
אני לא יודעת מה לומר. אני המומה אני חושבת, "זה משהו חדש." אני אומרת, "כן וזה לא הכל." יש עוד משהו? "אני הבוסית שלו במשרד שלי." היא אומרת, "אמרת מה?"
"כן גם אני הופתעתי."
"למה לא סיפרת לי לפני?" אני אומרת, "זה קרה החודש. לא כמוך במשך כמעט שבעה חודשים."
מאוחר יותר אמרתי לה שתסתובב בניו יורק וניפגש שוב אחר הצהריים ואכיר לה את סוזנה.
"מי זו הייתה?" אני שומעת את רפאל בפתח בחדר נכנס מרצונו, "בוא בכבוד תיכנס." אני אומרת בציניות, "זו חברה שלי מישראל." אני אומרת, "לא ראיתי אותה חצי שנה." הוספתי.
הוא נעמד מאחורי השולחן כשידיו בכיסים, לבוש בחליפת נייבי שלושת חלקים, אין יותר מושך מזה?
אני מביטה בו והוא בי למשך זמן ארוך ואז הוא פוצה את פיו ומדבר, "אני עדיין מתכוון לזה שאני לא מצטער על זה. ומה שאת עושה עכשיו. לעזאזל אני לא יודע מה את מנסה להשיג פה אבל זה מצליח לך יפה מאוד." אני מחייכת חיוך מרוצה, "אבל את נראית יפהפייה נועם."
"תודה רבה." אני אומרת אבל פה זה נחתם אני אנסה לשמור גם מרחק בבית אז אצטרך לגור אצל סוזנה, היא תבין את זה, "אני הולכת לגור לתקופה קצרה אצל סוזנה." אני אומרת עם מבט רציני, "למה?" הוא שואל, "אני לא יודעת בעצמי אבל אני מנסה לחשוב מה קרה אמש." אני אומרת, "את רצית את זה גם." והוא לא טועה. חמישים נקודות לרפאל.
"זה לא אישי נגדך זה פשוט היה מפתיע לי." אני אומרת, אבל טעם של שפתיו לא יורד ממני גם אחרי שצחצחתי שיניים, טעמו היה טוב ונעים.
הוא משאיר את האוויר תלוי בינינו וצועד מהמשרד לכיוון משרדו בחזרה.

***

"את מבינה שאת חברה מדהימה?" אני אומרת לסוזנה אחרי שסיפרתי לה מה אמרתי לרפאל, "את חברה מדהימה." אני אומר שוב, היא לא כועסת, היא מבינה.
"אני רוצה שתכירי מישהי." אני אומרת לה כשאנחנו צועדות אחרי רפאל לקומה של האולפן, "מי?"
"חברה טובה שלי מישראל." אני אומרת בחיוך, "אוקי אם היא חברה שלך אז היא חברה שלי." היא אומרת עם חיוך אמיתי, "אתן ממש דומות באופי שתדעו." אני אומרת בגיחוך, "נראה כבר." היא אומרת ופולטת נחירת צחוק.
כשהגענו לקומה של האולפן, "היא כאן." רפאל אומר למנהל הקומה, "יופי. קריסטין בואי תחברי לה מיקרופון ואוזניה!" צועק אותו אחד ששמו לא ידוע, "בואי אחרי." היא אומרת עם חיוך קורן, "זה נראה שאת לא צריכה להתאפר או להתלבש, את מצוינת ככה." היא אומרת, "תודה."
"אז כל מה שאת צריכה לעשות זה להקשיב באוזניה ולדבר על מה שאת כתבת שדרך אגב מהמם בעיני."
"שוב, תודה."
"שטויות." היא אומרת ומנפנפת עם ידה לביטול.
"בואי אחרי." היא אומרת ונכנסים לאולפן הגדול. המקום ענק. מצלמות בכל מקום. מסכים בכל מקום, "אני יודעת בעל פה מה אני צריכה לומר." אמרתי, "זה בסדר גם אם לא יש לך את המסך פה." הנהנתי לעברה.
"בואי שבי פה. יש כרגע פרסומות ואז כבר יתחיל הכל. זה מלחיץ כן אבל הכל בסדר את תהיי מעולה, אני יודעת את זה."
"תודה." אני מצחקקת צחקוק נבוך.
"אנחנו עולים לשידור בעוד שלוש...שתיים...אחת..."
"ערב טוב לכם צופים יקרים, תודה שחזרתם עלינו." מגישת החדשות מחייכת אל המצלמה ואני מביטה בה,
"מנכ"ל חברת העיתונות 'ניוז' פתח בפרויקט חדש חסר שם אבל עם מטרה גדולה שמונחת עליו." היא מקריאה דרך המסך ואז ממשיכה, "איתנו כאן נמצאת נועם חסון. ערב טוב נועם." יאללה מתחילים!
"ערב טוב גם לך לינדה."
"קודם כל ספרי לנו קצת עלייך."
"אני נועם חסון. אני עליתי מישראל לפני חצי שנה והתחלתי לעוד ב'ניוז' ואז קודמתי לפרויקט של מנכ"ל החברה."
"כמה נחמד." היא מחייכת לעברי ואז ממשיכה, "עכשיו למה שלא תספרי לנו על הפרויקט הזה."
"בן בני האדם מסתתר קו דמיון אחד שמחבר את כולנו לאותו עולם אחד. כל מה שאנחנו יכולים להציע זה החיים. את השמחה. את הכל. אפילו את הכאב והסבל. אבל מה אנחנו כן צריכים אם לא נותנים לנו את הזכות לדעת? אנחנו דורשים." אני עוצרת לשנייה לקחת אוויר ואז ממשיכה את דברי, "לשם כך נועדה הפרויקט החדש של 'ניוז'. טכנולוגיה המשלבת ידע ומודעות לבין חיבור הציבור הצעיר להשפעה והכרה. אנחנו כאן במטרה להרחיב את אופקינו לטובת הציבור לתת להם את האמת האמיתה בכל נחיל צרעות אחד גדול." אני חוזרת מילה במילה מה שהקראתי בפגישה עם רפאל, "כמה מהמם לשמוע על זה. תודה רבה לך נועם שהיית איתנו וסיפרת לנו על הפרויקט מנקודת מבטך ומנקודת מבט שלך כעובדת כחלק מזה."
"תודה רבה לך לינדה." אני מחייכת לעברה, "אנחנו נמשיך בהסכם השלום עם..." פה כבר לא שמעתי המצלמה חזרה אל לינדה ואני קמתי משם בלי שיבחינו בי כמו שרפאל אמר לי.
הוצאתי את האוויר שהחזקתי בריאותי ונשמתי שוב חזרה, "היית מעולה!" אמרה סוזנה בהתלהבות, "את לא מבינה עד כמה היית נראית מדהים ואיך דיברת כשראינו במסך הטלוויזיה!" היא אומרת את זה בשיא ההתרגשות, "תודה רבה סוזנה."
"היית מעולה." רפאל מגיח מהמסדרון, "תודה." אני מחייכת אליו חיוך סמוק, והוא משיב לי בהנהון ראש.
כשיצאנו לפגוש את גל שאלתי את סוזנה אם היא צילמה את זה, "ברור שצילמתי! אני אשלח לך כשנגיע למסעדה."
הודעתי לגל בטלפון שהתעכבנו בגלל הכתבה ושלחתי לה כתובת לפגוש אותנו.
הגענו אחרי עשרים דקות למסעדה שאנחנו קבענו, שם כבר חיכתה גל. "היי גל." אני אומרת בעברית ואז כולנו מתיישבות, וחוזרת לאנגלית בשביל סוזנה, "סוזנה תכירי זו גל. גל זו סוזנה."
"נעים להכיר אותך גל." סוזנה אומרת בחיוך ולוחצת את ידה של גל, "מה את לוחצת יד תביאי חיבוק." היא אומרת, גל היא כזו. היא מקימה אותה ואז הן מתחבקות, "גם לי נעים להכיר אותך סוזנה."
בזמן שאנחנו מפטפטות ואוכלות דלת המסעדה נפתחת ורפאל נכנס לתוכה עם מישהי.
מי זו? אני שואלת במוחי, "אני לא יודעת גם?" סוזנה אומרת, דיברת בקול? אני חושבת שכן, אופס.
זה מתחיל לגרום לי לגרום לזה להפסיק עם הפגישה הזו עסקים או לא אבל זה גורם לי להתפרע יותר, חיוך ממזרי עולה על פני, "נועם שבי!" גל לוחשת-צועקת לי בעברית, "אני לא יודעת מה היא אמרה אבל אני חייבת להסכים איתה."
אמרתי שהן דומות כבר?
"מה קצת להשתעשע." אני מיתממת, "ממתי נהיית ככה נועם?" גל שואלת באנגלית הפעם, "נהייתי איך?" שאלתי, "קנאית." שתיהן אומרות יחד.
אני מקנאה?
"זה באמת ככה?" אני שואלת ומתיישבת חזרה, "כן יפה שלי." גל אומרת מרוגע.
"אני לא יודעת מה נהיה איתי, כל מה שקשור לרפאל לא מובן לי בכלל." אני אומרת, מחזיקה את ראשי בין שתי ידי. אני מרגישה ליטוף משני צדדי, של שתיהן.
"זה בסדר זה לגיטימי אחרי שתשנאו אחד את השנייה תמשכו אחד לשנייה, ככה זה." סוזנה אומרת, "אני חושבת שאת צריכה לתפוס קת מרחק כדי לעשות לעצמך סדר בראש וכן את חייבת להוריד כבר מעכשיו הילוך עם כל העניין הזה גברתי." סוזנה אומרת בצחוק, "אני חייבת להסכים איתה. את נראית פצצה אבל לא עכשיו, תני לעצמך רגע להבין ולעכל את הרגשות שלך כלפי רפאל." הפעם תורה של גל לדבר, "אני מחייכת לעברן, "מה הייתי עושה בלעדיכן?" אמרתי ומחבקת כל אחת מהן, "היית בטח עושה דברים בלי לחשוב פעמיים." שתיהן אומרת שוב ואז שלושתנו צוחקות.
סיימנו את ארוחת הבנות שלנו והזמנו את גל אלינו אבל היא אמרה שהיא צריכה ללכת למלון להתארגן כי היא צריכה לחזור לישראל, אביתר לא יודע שהיא נעדרת מהעבודה, הוא חושב שהיא נסעה להורים שלי, "להתראות יפה שלי, אוהבת אותך מלא." היא מחבקת אותי חיבוק שאני נמחצת אבל זה לא משנה עכשיו, ראיתי אותה סופסוף. דמעות נוזלות מעיני והיא מוחה לי אותן, "הי. אל תבכי אנחנו עוד נתראה, אל תדאגי." היא אומרת ומחבקת אותי שוב, "אני אתגעגע אלייך וגם אני אוהבת אותך מלא גל."
"את לא תיפטרי ממני בכזה קלות!" היא מחייכת לעברי ואני משיבה בחיוך. היא פונה לסוזנה ומחבקת אותה, "היה נחמד להכיר אותך סוזנה, אנחנו עוד נדבר."
"גם לי היה נחמד להכיר אותך גל."
"להתראות." ואז היא נפרדת משתינו מהמסעדה ואנחנו נוסעות לדירה של רפאל לארוז הכל לתיק ענק ולקחת איתי גם את קוקו.
כשאנחנו יוצאות מהבית של רפאל, "יש לך כלב?"
"כלבה, וכן."
"למה לא אמרת?" היא מתחילה ללטף את קוקו שמלקקת אותה בפנים והיא צוחקת, "חשבתי שלא תסכימי לארח אותה גם."
"נראה לך אני אוהבת כלבים!"
חייכתי לעברה ונסענו לבית שלה.
"אז מה תרצי לאכול?" שאלתי את סוזנה לאות פיצוי ולתת לה ארוחת גורמה לערב כתודה לאירוח, "אמ...אני רוצה סטייק ויין!"
"רק זה?"
"כן!"
"אני על זה!"
"אין עלייך!" היא ואמרת לי בזמן שהיא משחקת עם קוקו ליד הספה.
בזמן שאני מבשלת אני מקבלת התראה על הודעה. אני לא שמה לב אליה ואז מקבלת שוב, ואז שוב, ואז שוב.
אני מנמיכה את הגז ואז ניגשת לטלפון שעל האי במטבח שלה.
הודעה מרפאל.
הודעה מאמא.
הודעה משריל.
כרגע לא חשוב לא רפאל ולא שריל. אמא שלחה לי הודעה.
אני נכנסת להודעות וקוראת את השלוש ההודעות שנשלחו ממנה.

אמא: נועם אני מתחילה להרגיש ששכחת מאיתנו.

אמא: איך את?

אמא: איך היום יום שלך?

במקום לשלוח חזרה כי אני לא אראה את מה שאני כותבת כי מבצבצות מעיני דמעות, אני מתקשרת אליה.
"נועם שלי?" אני שומעת את קולה של אימי, "היי אמא." חיוך על פני אבל עדיין בוכה, "מה קורה יפה שלי? אהבה שלי בלב. חיים שלי."
"אמא התגעגעתי אלייך ולאבא. מצטערת שאני לא מתקשרת ומעדכנת אתכם או שאני שואלת לשלומכם העבודה מציפה אותי שאין לי זמן כמעט לעצמי."
"הכל בסדר מאמי שלי, לא צריך לבכות." היא מכירה אותי, "אנחנו בסדר, בריאים ושלמים רק מתגעגעים לביתנו היחידה." אני מצחקקת קלות מאחורי הדמעות שיורדות, "איך את מאמי שלי?" היא שואלת, "אני בסדר."
"זהו? לא תספרי לי שהיית בטלוויזיה? ושאני צריכה לשמוע את זה מהחדשות שלוש עשרה ובאותו הזמו מגל?" אני צוחקת קצת, "כן המנכל בחר בי שאדבר על הפרויקט של החברה."
"היית מדהימה יפה שלי, השמלה ישבה עלייך טוב והיית פשוט מהממת."
"תודה אמא."
"ורד לא תתני לי לדבר עם הבת שלי גם?" אני שומעת את אבא מעבר לקו, "מה קורה נועמי שלי? בת שלי."
"אני בסדר אבא. מה איתך?"
"בסדר, מתגעגע אלייך נורא."
"גם אני. גם אני."
"אולי תבואי לבקר?"
"אני אנסה למצוא זמן בין לבין, כרגע אין לי שקט מהעבודה." אמרתי, "טוב נשמה שלי, בלי לחץ."
"דניאל תביא לי את הבת שלי אני צריכה לומר לה משהו נוסף." אני שומעת את אמא לוקחת את הטלפון, "יש לי שאלה אבל חכי שאבא יחזור לראות את חדשות הבוקר שלו." אי מחייכת, "הוא הלך." היא אומרת בלחישה ואז מוסיפה, "תגידי לי ותהיי כנה, את ניסית לעשות שואו לאיזה מישהו?"
היא שואלת, איך? גל?
"איך את יודעת?"
"אני מכירה אותך את הבת שלי וגם אני הייתי כמוך עם אבא שלך."
"לא רוצה לשמוע מעבר לזה." אני אומרת ושומעת אותה צוחקת מעבר לקו, "טוב נועם אני חייבת לזוז לעבודה. אני אוהבת אותך. אנחנו עוד נדבר."
"גם אני אוהבת אותך אמא וגם את אבא. להתראות."  השיחה מתנתקת ואז אני מתחילה לבכות, "הכל בסדר תבכי." אני שומעת את סוזנה באה אלי ומכבה את הגז למרות שיש עוד זמן לירקות להיות מוכנים, "זו הייתה אמא שלי ואבא שלי."
"הבנתי את זה. אני יודעת את מתגעגעת." היא אומרת לי ומחבקת אותי. ואז קולטת מהטלפון הודעה מהטלפון שלי, "רפאל שלח לך הודעה."
"אני יודעת."
"תפתחי." היא מסוקרנת כמוני. אני מוחה את הדמעות ופותחת את ההודעה שלו, יותר נכון הודעות.

רפאל: אם אני אומר לך שמה שעשית שיגע אותי היום, תאמיני לי?

רפאל: היית מהממת היום על המסך.

רפאל: בטח נרדמת אחרי היום אבל אני רוצה לומר לך שאת חסרה בבית שלי.

רפאל: אני לא מצטער על הנשיקה ואני אשמח גם לחזור עליה שוב ושוב, הטעם של שפתייך הם כמו ממתק אסור, מלאך שלי.

מלאך שלי?
"הוא קרא לך המלאך שלו?" סוזנה שואלת, "כפי איך שזה נראה, כן." אני עונה בהפתעה.
אני יוצאת מההודעות ואז הודעה של שריל עדיין תלויה על המסך, "את תכנסי לזה?" שואלת סוזנה ואני נכנסת מיד אחרי זה להודעה שלה.

שריל: אני יודעת מה ניסית לעשות. ניסית לפתוח את הרגליים שלך בשביל רפאל כדי שיעשה עוד משהו בשבילך. כמו שאת יודעת טוב לעשות.

זה כן קצת פוגע. "אל תתייחסי אליה." היא אומרת, "אני יודעת אבל הגיע הזמן לעשות מכת הנחתה." אני מחייכת אליה.

אני: אחת. אני בחיים לא אפתח רגליים בשביל לקבל יותר כוח ועמדה, לא כמוך שעושה את זה. שתיים, אני יודעת שאת מקנאת בי זה הכל. ואני יודעת שאת זו שפותחת רגליים בשביל לקבל את רצונותייך שריל, אז אם אין לך דבר אחר טוב לעשות, מוטב שתשתיקי. לילה טוב.

"דאמ נועם." היא ראתה את כל מה ששלחתי לה. מגיע לה.
"יאללה עכשיו תחזרי להכין לי את ארוחת הגורמה שלי." אני צוחקת וחוזרת להדליק את הגז ומתחילה לבשל את הירקות עם הסטייק.
כשסיימתי את הכל קראתי לה, שמתי לה בהגשה יפה עם כוס יין אדום בצד, "בתיאבון מדאם." אני אומרת לה במבטא צרפתי, "תודה רבה." היא משיבה לי גם כן ואנחנו מתיישבות לאכול. היא זו שלוקחת את הביס הראשון מתענגת עליו, "וואו נועם זה טעים!"
"תודה." אני צוחקת, "אני חווה פה אורגזמה מאוכל." היא אומרת ולוקחת ביס נוסף," משוגעת." אני צוחקת ולוקחת גם אני ביס ומתענגת, "אוקי לא טעית." אנחנו צוחקות ומשוחחות. בין לבין דיברנו על ג'ון.
יותר מאוחר התקשרתי אליו ואמרתי לו שהוא בחור טוב והכל וג'נטלמן מקסים, אבל אני רואה אותו בתור חבר טוב, והוא אמר שזה בסדר ושגם ככה הוא גם פתאום לא רואה אותי יותר מחברה טובה כי יש מישהי שתפסה לו את העין לא מזמן וניסה לגרום לה לקנא. נשמע לי מוכר.
"אני מאוד מקווה שנשאר ידידים." הוא אומר, "כמובן למה שלא?" גיחכתי לשיחה, "דבר נוסף היית מדהימה היום בטלוויזיה." הוא אומר, "תודה רבה."
לבסוף הוא היה צריך לנתק כי הוא נשאר שעות נוספות לצורך כתבה שג'וליאן דחף לו בסוף המשמרת.
"אני שמחה שלא החלטת לשחק עם שניים, זה לא מתאים לך."
"אני יודעת וגם זו לא אני, אני רק לא רציתי לפגוע בו, מסתבר שהוא נדלק על מישהי וחשב שהוא נדלק עלי, אז ניסה לגרום לה לקנא."
"נשמע לי ממש מוכר." התחלנו לצחוק. "טוב את מפעילה את אהוב ליבי?" אני שואלת אותה, "סתמי! אני מפעילה עכשיו!" אני מוציאה נחרת צחוק, "ודבר נוסף, הנרי קאביל שלי!"
"שמענו עלייך." אמרתי עם גלגול עיניים ואז היא הפעילה לבסוף את הפרק הראשון של העונה השלישית.
למחרת בבוקר עושים שגרה חדשה אך זמנית. לקום בכלל במיטה של סוזנה איתה אחרי לילה מסחרר של ערב קריוקי עם יין בית או להישאר ערים ולעשות מרתון 'המכשף' שוב ושוב ולפנטז, ולהזיל ריר על השחקן הראשי.
והשגרה מתחילה מהבוקר של אתמול.