להתראות נועם

פרק 33

נועם

16:15

אני לא יודעת למה אבל קמתי במהירות והתחלתי לעשות משהו שלא עשיתי חודשים-לכתוב. יש רעיון שמתחולל בתוך המוח שלי והמוזה מכה בי כמו גל עצום של מילים.

כל הדמויות בראש. כל העלילה כבר נמצאת בראש ואני יודעת שאם אתמקד בזה כל הזמן הזה אסיים אותו ואז אולי אוציא לאור.

אין לי ממה לפחד אנשים יאהבו וחלקם לו זה למה אני אוהבת ספרים חוץ מהגברים שיש שם ומהעלילה המדהימה, ספר הוא סובייקטיבי חלק יאהבו וחלק לו.

את רפאל לא ראית מאז שהתעוררתי, כמובן, מארגן את הדברים האחרונים, הכל צריך להיות מושלם. מסודר.

אני מצחקקת לעצמי אם הייתי שם ורואה את הטירוף של רפאל באשר לכל דבר קטן שצריך להיות מסודר.

"אז מה קוקו, מה חושבת על שנכתוב קצת?" אני פונה אל קוקו כשמביטה בי. אני מצחקקת שוב.

מסתובבת חזרה אל מסך המחשב עם המסמך הריק, אחרי זה המילים כבר מתחילות לזרום מהמוח ישר אל הדף.

ולא משנה מה יעצור אותי אני אמשיך.

אני מספרת על דמות ששמה אוקיינוס. היא מרגישה לבד. תמיד הרגישה שהיא לבד. אחרי תאונה מצערת שעברה היא החליטה לעבור מדינה ושם פוגשת את הבנאדם שלא חשבה שתראה במשך עשורים.

בזמן שאני כותבת ומסיימת פרק אחר פרק אני מחייכת לעצם העובדה שאני והדמות ממש דומות.

הרגשתי את החיבור במשפט הראשון, ופה הבנתי שזה ספר שאני לא אשמור למגירה כי הוא מספר עלי רק בסיפור קצת שונה.

במוח שלי, כל מה שאני חושבת זה...שאם היה יכול להיות לי סוף שונה? אם הייתי נשארת בישראל ולא מתקבלת ל'ניוז'.

נעצרתי עם האצבעות שמוכנות ללחות על המקשים כדי להתחיל לכתוב שוב, אבל זה משהו שלא חשבתי עליו, ולמה לחשוב עליו דווקא עכשיו?

אני מנערת את הראש שלי, "לא נועם, תמשיכי לכתוב זה סוף טוב בשבילך." אני אומרת עם עיניים ממוקדות על המשך שעליו מופיע אמצע פרק תשע עשרה.

לפני שאני ממשיכה לכתוב עיניי מעבירות בחטף על השעון שבצד מסך המחשב 16:15. אני מחזירה את מבטי על הפרק שעצרתי לכתוב וכשאני ממשיכה להקליד אני נעצרת שוב.

רגע.

ארבע ורבע?

שיט! שכחתי שסוזנה צריכה לבוא לאסוף אותי אליה!

לעזאזל איבדתי תחושת זמן, היא תרצח אותי.

אני שומרת את המסמך על שולחן העבודה במחשב וסוגרת לאחר מכן את המחשב.

אני מאוד מקווה שתבין את התירוץ שלי.

אני קמה מהכיסא במהירות ושוכחת שעכשיו יש לי סחרחורת מזה. מתעשתת מהר ומתלבשת מהר ולאחר מכן לוקחת את השמלה.