נועם
אומרים כשאדם מת הוא רואה את האור בקצה המנהרה. את האור הטבור והלבן שמחכה לעטוף אותך קרוב אליו ולקחת אותו אתו למקום חדש ולא נודע. אל המוות בזרועות פתוחות.
אני לא רואה את האור הזה.
אני רואה רק חושך אינסופי. כמו חלל ריק כזה אבל הכל שחור.
"הלו?" אני אומרת.
האם אני שוב חולמת? האם אני מתה כבר?
קור עוטף אותי ואני מצמידה את ידי בחיקי ומשפשפת אותן בידיי כדי לאפשר לחום לזרום קצת, אבל זה לא עוזר.
אני מרגישה לא את השלווה ולא את הרוגע של אחרי שמתתי.
אולי לא מתתי? אולי אני בכלל בין החיים למוות?
אין באמת לדעת.
רק אלוהים יודע.
אם אין לי מה לעשות, לעמוד בריק לא אופציה. אסתובב קצת בריק האינסופי החשוך והריק מלבדי, ואחפש דרך לאנשהו או לאיפשהו בלא נודע הזה.
"תעקבי אחרי." אומר קול חלש ומרגיע.
"תעקבי אחרי." חוזר הקול בצחוק ילדותי. מי זה? מי שם?
אני לא יודעת אחרי איפה לעקוב אני פשוט הולכת לאיפה שאני מרגישה לנכון בין אינספור הכיוונים כאן.
אני ממשיכה והקול ממשיך להתעצם ואז אני עוצרת ואני מביטה בי. שוכבת על מיטת בית חולים, אבל אני לא מזהה את עצמי. אני לא מזהה מי זאת ששוכבת שם. זו אני?
צפצוף חוזר נשמע ברקע וגם נשימות קצביות איטיות. הן שלי?
אני מסתכלת על הרצפה שמראה אותי ומסתובבת סביב האישה הזו שמראה לי הריק.
היא נראית...פגועה. שבורה. עצובה.
מי גרם לה לכל זה?
פתאום, אור בוהק נשמע ברקע ואני נשאבת לתוך האישה הזו ואני מרגישה שוב חושך וריק אינסופי אבל שונה, כי אני נמצאת בתוך האישה הזו.
אבל פתאום רוגע קטן מורד למרות סערה של רגשות שבהם יש כאב ופחד שמורגשים ממש חזק.
אני מקווה שהיא-אני-בסדר. או נהיה בסדר.
"היא נראית כמו מלאך." מאיפה זה הגיעה ממני?
ואז אני חוזקת אל הריק שהייתי לפני כן. לבד.
תוהה מתי אצא מהלימבו הזה.
שמה של האישה היפה הזו שכנראה הוא אני מתנוסס בשאלה בכל מקום. נועם.
שם יפה לאישה יפה.
***
בתוך כל החושך לפעמים אני רואה צבעים יפים. לפעמים אני נכנסת שוב לאישה הזו ושומעת אנשים מתווכחים. למה הם מתווכחים? ועל מה?
לפעמים אני שומעת בכי של אנשים ותפילות.
לפעמים אני מתהלכת ומגלה מקומות חדשים שנבנים בתוך הלימבו הזה. כאילו מראים לי זיכרונות שאין לי כל קשר עליהם, ועם פרצופים לא מוכרים.
***
לפעמים. אני שומעת את הקול שלי. הקול של האישה הזו ששמה נועם.
נלחמת. נלחמת למרות הכאב שספגה.
נלחמת למרות שהתאכזבה ונפגעה.
ולפעמים אני מחזקת אותה כדי להאמין בזה גם ולהילחם גם.
ולפעמים הפך לתמיד.
והתמיד הפך לחוזק.
תמיד אני שומעת את קולה והוא מרגיע. קולה הוא קול המלאכים. זיכרון נוסף לא ידוע של נועם.
האישה הזו. נועם. ברחה אבל עכשיו היא לא רוצה לברוח.
היא חושבת שהיא רוצה אבל היא לא.
***
אני לא יודעת כמה זמן עבר.
שעה?
יום?
שבוע?
חודש?
שנה?
הזמן כאן לא שאול. הזמן כאן לא מצוין כאילו אני נמצאת בקללה שעוצרת את הזמן מלאכת ואני קפואה יחד איתה.
נועם עדיין נלחמת ואני איתה.
לפעמים אני נכנסת בתדירות גבוהה לגופה ושמעת שוב בכי ופחות ויכוחים.
ואז אני ומעת קול שלא שמעתי לפני כן. קול גברי.
מחוספס.
צרוד וכאוב.
הוא קורא לנועם שתחזור אליו. אבל למה? ואז הוויכוחים חוזרים.
***
לומדים לחיות עם נועם. היא לא מתה. אבל כרגע...היא לא בהכרה.
YOU ARE READING
להתראות נועם
Romanceשדבוקים במטרה אנחנו נכנס אליה במלוא הכוח, נכון? נכון שאנחנו רוצים לשמוח כל הזמן, ולהרגיש שאנחנו בתוך משבצת מלאה בחום ואהבה והרגשה של 'בית'? נכון שאנשים רוצים להיות נאהבים ורצויים? התשובה ברורה, מה חשבתם? חלק א מהדואט ״לא רצויים״ זה גם ספר הביכורים...
