נועם
עברה חצי שנה, חצי שנה מאז שעשיתי את השינוי הגדול הזה ובכלל להגיע למקום שהוא היה החלום שלי. שעוד הגעתי לכאן הייתי באיזושהי פנטזיה מומצאת. הכל יחסית טוב ולא ציפיתי לזה בכלל האמת, חשבתי שהכל יהיה אותו הדבר כמו בישראל: ללכת לעבוד בעבודה שאני לא אוהבת, לחזור הביתה, לשתות יין אדום וללכת לישון. הכל שונה עכשיו, אני חייה, כלומר לא עושה משהו מעבר לחוק כמובן, אבל חיה את מה שלא הייתי חייה בישראל. את פסח לא חגגתי, כמובן, אני לא יכולה על לחשוב אפילו לחגוג אותו או לא יודעת, אפילו עם המשפחה לא עשיתי מאז האונס שעברתי, אני מנסה בכל כוחי לשכוח, אבל דבר כזה בחיים אי אפשר לשכוח, זו צלקת.
נחזור לאיפה שהייתי, כן, הכל משגשג, כתבות מצוינות ומצליחות כמובן, רק כתבה אחת שבה הכל נהרס וזו הייתה הכתבה הראשונה שלי בתור עיתונאית, והכל בגלל חמור אחד בשם רפאל גארסיה, הידוע כ'הבוס הגדול' כלומר המנכ"ל של ה-News, ואיך שכחתי שאני עדיין השותפה-הלא רצויה שלו-לדירה המפוארת שלו, מה ציפיתי, הוא מנכ"ל של אחת מהעיתונאות הכי מצליחה בעולם, ברור שתהיה לו דירה מפוארת לבד.
"נועם." המזכירה של המנכ"ל ניגשה אלי בזמן שצעדתי לעבר המעליות, הפנתי את פניי אליה ונעצרתי, "בוקר טוב אליסון." החיוך ששיגרתי לעברה היה מזויף, ברור היא השלישית השנואה עליי במקום הזה, מהרגע בו מצאו לסוזנה מחליפה לתפקיד מזכירת המנכ"ל, סוזנה ואני בואו נומר את זה ככה לא עפנו עליה, עבודתה מצוינת ולא מעבר כבנאדם היא לא מצטיינת, אפשר לדבר על כמה מגוחך זה שהיא כל הזמן מבליטה את התחת והשדיים שלה כדי שחברנו הטוב רפאל יבחין בכך ויתפרע עליה בחדר המדפסות, היא פתטית ולא מעבר, ובכן היא לא מתה עלי כמו שריל. שריל והיא התחברו, כיוון שאני 'עוקפת' את שריל בביצוע הכתבות המצוינות היא שונאת אותי גם, הן ממש מתנהגות כמו נערות תיכון וכאילו אני גנבתי את החבר של אחת מהן, כמו שאמרתי פתטיות. "מר. גארסיה רוצה לראות אותך במשרדו, עכשיו."
כמה נחמד מצידו ישר שאני חוזרת מההפסקה שלי, "מייד אעלה." שוב עניתי עם החיוך המזויף, וניגשתי למעלית שבא יצאו אנשים מתוכה, דלתות המעלית נסגרו אחרי, "מטומטמת." אמרתי לחלל הריק במעלית. הגעתי לקומה ורגלי נעו לעבר משרדו ממה שזכור לי, לטובתי לא הייתי צריכה לבלות כמעט כל יום באותו מקום כשהוא נמצא בקרבתו, מספיק לי לחיות אתו באותה הדירה עד שאמצא אני דירה אחרת שמספקת מחיר שפוי.
"...אתה הכנסת את עצמך למצב הזה...אתה חתיכת מפגר אה?"
הייתי קרובה למשרדו של רפאל והבנתי שאני לא אמורה לשמוע את השיחת טלפון הזו שלו, אבל באותה מידה זה סיקרן אותי ולא פחות מעניין אותי, לא יזיק לו אם אתעכב קצת נכון? אולי כן, אבל מה זה משנה זה נשמע מסקרן ומסוכן. כמה לא מכבד מצידך נועם, אמר הקול שבראש שלי. אני נצמדת לעמוד בו יסתיר אותי, בולעת רוק בכבדות כי מפה אין דרך חזרה, וראשי מציץ ממקום המסתור שלי, לא יותר מידי כי אם איחשף אז בהחלט הלך עלי, "אתה חושב שזה עזר לך?" קולו הקר מפחיד. הוא לא כועס-אחרים היו משארים כך, לעומת זאת אני ידעתי שמוסתר מאחורי האדישות הקרה שלו עצבים על מי שהיה מאחורי השיחת טלפון הזו, לומר איך ידעתי? אני בעצמי לא יודעת, מבטי נדד לצעדים שלו שהלכו לעבר שידה בה מונחים בקבוקי אלכוהול, מזג לעצמו מבקבוק הוויסקי המפואר, סגר את הבקבוק והניח בחזרה, וכל זה ביד אחת, מרשים, גלגלתי עיניים, הוא בכוח רוצה שיעיפו לו בוקס או שזו רק אני שמדמיינת את זה?
YOU ARE READING
להתראות נועם
Romanceשדבוקים במטרה אנחנו נכנס אליה במלוא הכוח, נכון? נכון שאנחנו רוצים לשמוח כל הזמן, ולהרגיש שאנחנו בתוך משבצת מלאה בחום ואהבה והרגשה של 'בית'? נכון שאנשים רוצים להיות נאהבים ורצויים? התשובה ברורה, מה חשבתם? חלק א מהדואט ״לא רצויים״ זה גם ספר הביכורים...
