כתום בוהק

פרק 21

לוקה

המחשבות על יעל ממשיכות להתרוצץ בראשי, מה שדי מוסיף לכאב הראש.
אני הולך לכיוון המטבח ומוציא כוס מארון הכוסות, אני ממלא את הכוס במים והולך לכיוון חדרה של יעל, אולי אני לא מכיר אותה מספיק זמן, אבל מה שאני כן יודע זה שהאגו שלה בגודל של פיל.
גם אם הגרון שלה יתייבש עד דמעות, היא לא תקרא לי כדי לבקש מים.
אני מגיע לחדרה של יעל במטרה להניח את הכוס על השידה שלצידה וללכת, אך אני רואה שיעל ערה, למה היא ערה בחמש וחצי בבוקר?
היא מביטה בעיניי במבט חסר רגש ועיניים עייפות, או שהיא מכחישה ומדחיקה את מה שקרה אתמול, או שזה בכלל לא הזיז לה.
"הבאתי לך מים." אמרתי לה, הנחתי את כוס המים על השידה שלצידה והסתובבתי כדי לצאת מהחדר ולהשאיר אותה עם עצמה, אך קולה עצר אותי.
"לוקה, אתה יכול להישאר איתי?" שאלה בקול רועד וחלש,
"הכל בסדר?" אני שואל כמו אידיוט, ברור שהיא לא בסדר. עינייה הירוקות כמו עיניים שבכו כל הלילה, כי זה בדיוק מה שהיא עשתה. אבל למה? אני חוזר לכיוונה ומתיישב על המיטה לידה, יעל מושכת באפה ומביטה לתוך עיניי, עיניה נפוחות, והיא נראית שבור מתמיד. איך לא שמתי לב לזה שהיא בכתה?
"אני מצטערת על אתמול." היא אומרת בקול חלש, אני יודע כמה קשה לה להתנצל, אבל פתאום הכל נראה לי כל כך שטותי, לפני רגע היא כמעט מתה לי בידיים ועכשיו אני כועס כי היא לא נתנה לי לגעת בה? אני צריך לומר תודה על זה שהיא פה בכלל לא לכעוס עליה.
"אל תתנצלי. אני זה שהתנהג כמו בן זונה." אני אומר בכנות.
דבריו של טיילר מהדהדים בראשי, הוא צדק. רק יעל תחליט אם אני אגע בה או לא. אם אני אגע בה ללא רשותה אני אחשב כאנס, ואנס אני לא.
"אני יכול לחבק אותך?" אני שואל בעדינות, יעל היא לא אישה שבוכה מול אנשים, להראות חולשה זה הפחד הכי גדול שלה, אני יכול לראות את זה בעיניים שלה.
"אני אשמח." היא אומרת ומהנהנת לחיוב, אני מתקרב אליה ומחבק אותה חיבוק חם ומנחם.
היא שלי.
אני לא הולך לתת אותה לאף אחד.

יעל

עיניי שורפות, לא ישנתי בלילה, רק בכיתי ובכיתי כמו שלא בכיתי בחיים, אחרי שהתפרקתי בלילה התקשרתי לאבישג שניסתה לנחם אותי, אבל אפילו מילותיה של חברתי הטובה ביותר לא חלחלו לראשי כמו מילותיו של לוקה.
אני יושבת במיטה ובוכה לתוך חיבוקו של לוקה, אני שוב מראה חולשה, אני שונאת את זה.
אני מתרוממת מעט ומרימה את ראשי, מביטה לתוך עיניו השחורות של לוקה, מבטו חודר אל נשמתי, חודר את כל החומות והמחסומים שבניתי כל השנים האלו. אני מרימה את ראשי ונושקת לשפתיו נשיקה רכה וקצרה, לוקה לא מסתפק בזה ומושך את ראשי מעלה חזרה לשפתיו, לשונו חודרת לפי ורוקדת ריקוד עדין ואיטי עם לשוני, הוא לא אגרסיבי כמו תמיד, הוא עדין ומתחשב.
אף פעם לא הרגשתי כך למישהו אחר, לוקה גורם לי לרצות לתת לו לעבור את כל המחסומים שלי מבלי שהוא ינסה, הוא גורם לליבי לפרפר, התעלמתי מזה עד עכשיו, לא רציתי להרגיש, זה נוגד את כל מה שאני מאמינה בו.
לוקה מנתק את שפתיו משפתיי ומביט חזרה בעיניי.
הוא אוהב אותי. אני יכולה לראות את זה מקילומטרים, אבל אני לא יודעת איך להחזיר לו את הרגש הזה, אני לא מצליחה.
"למה את לא נותנת את זה לעצמך?"
"נותנת מה?" שאלתי בבלבול,
"להרגיש. את לא נותנת לעצמך להרגיש." לוקה אמר, רעש פתיחת דלת פוצץ את הבועה הקטנה שהיינו בה,
"לוקה? מישהו? איך העזתם להשאיר את החתול המסכן כאן לבד?!" טיילר התעצבן. הגור, שכחתי ממנו לגמרי.
"אנחנו פה." לוקה צעק לטיילר,
"אתם עם בגדים?" טיילר שאל,
"לא." לוקה אמר, הוא שם את ידו על פי כי ידע שאני מתכוונת לנזוף בו.
טיילר מתפרץ לחדר עם יד על עיניו,
"אני יכול לפתוח?" שאל ושלח מבט משועשע מבין חריצי אצבעותיו. אם לא היו אומרים לי שהוא החבר של לוקה הייתי חושבת שהוא ליצן החצר שלו, או שהוא סתם ילד בן 17 שעדיין לא התבגר.
"חבל ששיקרת, כבר התחלתי להתרגש."  טיילר אמר בחיוך,
"טוב, תצא אני כבר מגיע." לוקה אמר לו, יצא מהחדר וסגר את הדלת אחריו.

"חתול?" שאלתי, ואז נפלה לפני ההבנה, זה הגור שמצאתי, הם שמרו עליו?

"שמרתם עליו?" שאלתי בהלם, אם היו אומרים לי שהם ישמרו על הגור הזה אתמול לא הייתי מאמינה.

"כן, הגור היה באחריות של טיילר. ואל תתפסי אותו כבחור שעושה רק צחוקים, יש לו התקפי זעם רציניים. אני לא אומר את זה כדי שתפחדי ממנו, אני אומר את זה כי אני רוצה שתהיי מוגנת, להיקלע להתקף של טיילר זה לא דבר נעים, ואני אומר את זה מניסיון." לוקה אמר ברצינות. הנהנתי כדי להראות לו שהבנתי והוא יצא מהחדר לטיילר וסגר אחריו את הדלת.

לא התקלחתי מאז חנות החיות, אני מרגישה מגעילה.

לוקה

אני יוצא מהחדר של יעל לכיוון טיילר, ומתחיל לדבר לפני שהוא מספיק לומר לי את מה שרצה,
"אנחנו חייבים לחזור לאיטליה. מסוכן פה מידי, אנחנו לא מכירים את השטח, זה מסכן את כולנו."
"זה בדיוק מה שרציתי לומר לך." טיילר אמר,
"אני שמח שאנחנו חושבים על אותו הדבר."
"זהו שאני כל כך חשבתי מה יעלה בגורלה של יעל, אבל אני בטוח שאתה חשבת." אמר, והוא צודק באמת חשבתי.
"נכון, חשבתי. אין כל כך הרבה מה לעשות, זה או שיהרגו אותה כי היא יודעת יותר מידי, או שנתחתן." אני אומר בכנות,
"לפי איך שאני מכיר אותך אתה לא תיתן לה למות. אז? מה מתרגש להיות נשוי?" טיילר שאל בהתגרות,
"תרגע. צריך לעדכן את יעל, היא לא תסכים כל כך מהר."
"אתה צודק ב-" צלצול הטלפון שבוקע מכיסו קוטע אותו,
"זה אוריה, אני תכף חוזר." אמר ויצא למרפסת.
אוריה זה אחיו של טיילר, הוא קטן ממנו בשנתיים אך חזק ממנו פיזית, טיילר תמיד ניצח אותי בקרבות, אבל אוריה תמיד ניצח את טיילר.
אני הולך לחדרה של יעל, איך אני אמור לספר לה שאם לא נתחתן בחודש הקרוב היא תמות?
"יעל," אני אומר כשאני נכנס לחדר,
"מה," יעל עונה לי, על החיים ועל המוות.

☆

"אין מצב! אני לא מתחתנת איתך!" יעל צעקה לאחר שסיפרתי לה, היא לא קיבלה את זה בעין טובה.
"אין לך ברירה. אני לא מתכוון לתת לך למות." אני עונה ברוגע לעומת קולה הכועס.
"אני לא מתחתנת איתך! אני אברח חזרה לישראל, לא ימצאו אותי שם." יעל אומרת ומנסה להציע פתרונות אחרים שהם לא חתונה, היא לא מבינה שכבר חשבתי על הכל.
"ימצאו אותך שם בתוך פחות משניה. את מתחתנת איתי, זה לא נושא לוויכוח. מחר אנחנו טסים לאיטליה, אחרי שנוחתים נלך לאחוזת משפחתי, שם יפגוש אותנו כומר ויחתן אותנו." אני מסביר לה את התוכנית למרות שזה לא משנה כי אוזניה ערלות למילותי.
"אחד, אני לא מתחתנת איתך, ושתיים, גם אם הייתי מסכימה וכן היינו מתחתנים, אני יהודיה, אני לא מתחתנת עם כומר, זה נכון אני לא שומרת כשרות ולא שומרת שבת, אבל אני ממש, אבל ממש לא מתחתנת עם כומר." אמרה בהחלטיות,
"אני אני אדאג להביא רב לחתונה."