יעל
לוקה מביט אל תוך עיניי במבט עמוק כל כך שמגיע עד נשמתי,
"לוקה," שמו נפלט מפי,
"שֵׁר" לוקה אמר לי חזרה,
"אל תקרא לי ככה. אתה כבר יודע את השם שלי." לחשתי בחיוך,
"אני אקרא לך איך שאני רוצה." לחש אליי חזרה, עצמתי את עיניי ונענעתי את ראשי ביאוש,
"לוקה," לחשתי, "אם אתה לא לוקח אותי לשירותים עכשיו אני אשתין עליך." אמרתי לו בחיוך עייף,
"אוקיי. תנסי להרים את הרגליים כדי שאני אוכל להרים אותך." לוקה אמר,
"אולי פשוט תקרא למישהו שיודע איך להרים אותי?"
"כן? ולתת למישהו לעזור לך להוריד את המכנסיים?"
"למה, אתה מתכוון להוריד לי את המכנסיים?"
"את רוצה להשתין עם המכנסיים או בלי? זאת בחירה שלך, אני רק עוזר." לוקה אמר בחיוך, הרמתי את רגלי, האחת שלא כואבת, לוקה השחיל את ידו מתחת לרגל הפצוע וסימן לי עם ידו הפנויה להוריד את הרגל כדי שיוכל להרים אותי כמו שצריך,
"שֵׁר תתרומי קצת עם הגב." לוקה מצווה עליי, הרמתי את גבי, מה שגרם לירכי הפצועה לכאוב, לוקה הרים אותי ודחף את דלת חדר השירותים בבעיטה, הוא הניח אותי על אסלת השירותים הסגורה,
"יעל, תשעני על הרגל הבריאה ואת גופך העליון תשעיני על כתפי," לוקה אמר והתכופף כך שצווארו נמצא מתחת לבית השחי שלי, הוא הרים אותי ממותני ועזר לי להתרומם על רגלי הבריאה עד שהגעתי לנצל עמידה שבו אני יכולה להישען עליו, נשענתי על לוקה עם פלג גופי העליון וזה הקל על העמידה על רגל אחת, לוקה משך את מכנסי יחד עם תחתוני מטה, הוא הרים במהירות את מכסה האסלה והושיב אותי על האסלה הפתוחה,
"אני יוצא,כשתצטרכי לצאת תקראי לי." לוקה אמר בדרכו החוצה.
עשיתי את צרכי וקראתי ללוקה והוא החזיר אותי למיטה באותה הדרך שלקח אותי ממנה.
☆
כמה דקות אחרי שלוקה שם אותי במיטה נרדמתי, לא אכלתי את האוכל שהוא הביא אז אם לפני שישנתי הייתי רעבה עכשיו אני גוועת.
אני בודקת בשעון של הטלפון מה השעה, השעה היא אחת וחצי בלילה, חדר האוכל של בית החולים סגור והאוכל שלוקה הביא לי לא נמצא יותר בחדר, גם לוקה לא נמצא, עלטת החדר מצמררת את גופי, אוזניי כואבות מהשקט המייסר, גרוני צורב מיובש ובקבוק המים שלוקה הביא לא נמצא על השידה לצידי.
אני מנסה ללחוץ על לחצן המצוקה אך לשווא, הוא לא פועל ואף אחד לא מגיע.
אני מנסה להסתכל דרך חלון החדר שמשקיף על מסדרון בית החולים אבל אין שום נפש חיה, אני מסתכלת על השתקפותי בחלון החדר ולפתע רואה צל שחור עומד מאחורי, אני מסובבת את פלג גופי העליון לכיוון הבחור הגדול שלובש בגדים שחורים, זה לוקה, הוא עשה לי התקף לב!
אני רוצה לצעוק עליו ולשאול אותו מה לעזאזל הוא עושה, אך לפני שאני מספיקה הוא חוסם את פי עם ידו ולוחש,
"אל תדברי, יש מישהו בבית החולים, אסור שידעו שאנחנו כאן." אני מהנהנת לאישור שהבנתי את מה שאמר והוא מוריד את ידו מפי, לוקה מסמן בידו ארבע, שלוש, שתיים, אחת, וכשידו הגיע לאפס החלון שמשקיף למסדרון מתנפץ מיריית אקדח, הרעש מחריש אוזניים, אני מעדיפה את השקט הצורם של מקודם. דרך החלון השבור נכנס מישהו לבוש כולו שחור גם הוא, אך לו יש כיסוי שמכסה את כל ראשו ופניו, אפילו את עיניו אי אפשר לראות, הבחור הזר מכוון אקדח ללוקה, לוקה לא מתרגש ומכוון עליו את האקדח שברשותו ויורה, הוא פשוט יורה בראשו של הזר, כאילו כלום, הדם של האיש הזר משפריץ בכל רחבי החדר.
לפני שפגשתי את לוקה חשבתי שאני חסינה, שכלום לא מפחיד אותי ושאני יכולה להתמודד לבד,אבל אז לוקה הגיע והפך את הקלפים, אני עדיין לא מחשיבה את זה כפחד אלא כדכדוך.
דמו של האיש הזר מגיע אפילו לפני בטיפות קטנות ומגעילות,
"הם יודעים שאנחנו פה ושהחזרנו מלחמה, עכשיו צריך ללכת, את מצליחה לקום שֵׁר?" שאל לוקה בקול מונוטוני,
"אני חושבת שכן, אבל אני עדיין צריכה עזרה." לחשתי ללוקה, הוא עזר לי לקום מהמיטה ולעמוד על רגלי, זה לא קשה כפי שחשבתי, הרופאים סתם הגזימו, אני לבושה בחולצת בית חולים ומכנס בית חולים ומנסה להבין איך הגעתי לכל המצב הזה.
לוקה מושך בידי לכיוון דלת היציאה מהחדר, למה האיש הזר לא נכנס דרך הדלת? כמה דביל אפשר להיות?
אנחנו הולכים במהירות במסדרון החשוך ויריות מתחילות להישמע, פגיעות הכדורים קרובים אלינו, רוב המטופלים בבית החולים כבר נמצאים ללא רוח חיים.
לוקה מבין שאני לא יכולה לרוץ, הוא מרים אותי בידיו ורץ מהר יותר מאנשים שרצים מרתון, כדור האקדח שנורה שורט את כתפו של לוקה אך לא נראה שזה מזיז לו.
אני תופסת במבטי את עיניו של לוקה שמביט קדימה כדי לראות את הדרך, אני יכולה ממש להרגיש את האדרנלין שזורם בדמו ובעיניו אני רואה הבזק קטן של דאגה? לוקה דואג? לפני שאני מספיקה למצמץ הבזק הדאגה נעלם כלא היה, יכול להיות שדמיינתי, אבל אני לא בטוחה לגבי זה.
לוקה רץ לעבר גרם המדרגות היורד מטה שניתן לראות מרחוק,
"למה אנחנו לא יורדים במעלית?" שאלתי,
"באמת? יעל, תחשבי בהיגיון." לוקה ענה לי, הוא צודק, אי אפשר להסתכן, יכול להיות שהמעלית לא תגיע מהר ויתפסו אותנו, ועוד מליון סיבות אחרות.
"לוקה? מי אלו האנשים שרודפים אחרינו?" שאלתי בבלבול, אני כלואה בסיטואציה שבה אנשים זרים רודפים אחרי ומנסים להרוג אותי, לא מגיע לי לדעת מי אלו?
"אלו אנשים מהמאפיה היפנית." לוקה אמר בהתנשפות כשהגענו לגרם המדרגות,
"מה הם רוצים ממך?" שאלתי, לוקה התחיל לרדת במדרגות וענה,
"הם רוצים אותך."
"כן, את זה כבר הבנתי, אבל מה עשיתי שהם רוצים אותי?" אני לא טיפשה, אני יודעת מה קורה שהמאפיה חוטפת מישהו, מתעללים בו ומענים אותו אד שהם מקבלים מה שרצו לדעת, ואחר כך? אחר כן נותנים לו למות, אבל לא דרך כדור בראש או חניקה, מייסרים אותו, הקורבן מתחנן שיהרגו אותו.
"הם חושבים שאת הנקודת תורפה שלי."
"וזה נכון?" לוקה שתק ולא ענה על שאלתי.
YOU ARE READING
כתום בוהק
Roman d'amour*ספר גמור!* יעל אשכנזי אני חושבת שלפי השם שלי אפשר להבין שאני מישראל, אני לא מאמינה באהבה, וכל מי שמאמין יכול להמשיך לחיות באשליה ולדחוף את האהבה שלו לתחת, אבל אז הוא פתאום הגיע בגלל פקידת קבלה מפגרת במלון ושינה הכל. לוקה ולנטינו היא כל מה שאני לא...
