כתום בוהק

פרק 22

לוקה

אחרי ויכוחים, שכנועים ואיומים רבים ואחרי שיעל הבינה שאם היא לא תבוא מרצונה אני אביא אותה בכוח, אני יושב במונית בדרך לשדה התעופה יחד עם יעל, מה שהאישה הזאת עשתה לי עד שהצלחתי לשכנע אותה לטוס לאיטליה יותר גרוע מעינויים של טיילר ואוריה.
אני ויעל מחכים למונית שאמורה לקחת אותנו לשדה התעופה, יעל נשענת על הקביים שהבאתי לה, התעקשה על קביים ולא על כיסא גלגלים, הבחורה הזאת היא צרה אחת גדולה.

☆

אחרי שהגענו לשדה התעופה עשינו סיבוב קניות קצר בין חנויות הדיוטי פרי, ועלינו לטיסה.
עיניה הירוקות של יעל מסתכלות מעבר לחלון, אני יכול להסתכל עליה שעות. היא מרימה את ידיה כדי לאסוף את שיערה הכתום, היא אוספת אותו לגולגול מרושל וקושרת אותו סביב עצמו, אני צריך לקנות לה גומיות. יעל עוצמת את עיניה ומשעינה את ראשה על החלון, נותנת לי נקודת מבט מושלמת לפניה המנומשות, ריסייה ארוכים וגבותיה גם הן כתומות, זה כאילו מישהו סירטט אותה רק בשבילי, היא כמו יצירה עדינה ושבירה, אני יכול להסתכל, אבל אסור לגעת.
"תספרי לי משהו עלייך." אני אומר לה, אני יודע שהיא לא ישנה כי נשימותיה לא סדירות,
"כמו מה?"
"לא יודע, ספרי לי על הפעם הראשונה שלך." אני כל כך הולך להתחרט על זה.
"סקס כאילו?" היא שואלת בחיוך משועשע,
"כן."
"אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע על הפעם הראשונה שלי?" שאלה בהרמת גבה,
"כן." אני אומר בהחלטיות למרות שאני לא כל כך בטוח שבא לי לשמוע את זה. עיניה הירוקות חודרות אל עיני, אלוהים, אני רוצה לחיות רק כדי לבהות בה כל היום.
"אוקיי, אני אספר לך."
"כולי אוזן." אמרתי בשעשוע,
"זה קרה בגיל 16, בבית האומנה שהתאכסנתי בו באותה התקופה, אני ועוד אחד מהילדים בבית האומנה התגנבנו לחדר של המנהל וגנבנו את המפתח של החדרים המשותפים, היינו צריכים לחכות כמה ימים כדי שזה לא יהיה חשוב מידי ואחרי שבוע בערך הוצאנו את כל הבנות מהחדר המשותף, היה חדר אחד של בנות וחדר אחד של בנים ובכל חדר היו בסביבות ה-20 ילדים, אחרי שהוצאנו את כל הבנות נעלנו את הדלת מבפנים, השארנו את המפתח במנעול כדי לא יוכלו לפתוח את הדלת מבחוץ ושכבנו, לא ידעתי על קיומו של קרום הבתולים שלי, זה כאב כל כך ובתור ילדה בת 16 נבהלתי ממש," היא אומרת בצחוק מתגלגל,
"הייתי בהיסטריה והבנות שצעקו עלינו לצאת מחוץ לחדר לא כל כך עזרו למצבי, הסתרתי את הדם שהכתים את המיטה שלי עם השמיכה, התלבשנו מהר ככל האפשר ופתחנו להן את הדלת, אחרי זה הלכתי לרופא של בית האומנה כי לא ידעתי מה לעשות, הוא הבין ששכבתי עם אותו הילד וסיפר למנהל, וכך מצאתי את עצמי בדרך לבית אומנה חדש." אמרה וסיימה את סיפורה, אבל יש משהו אחד שלא הבנתי. למה יעל התגוררה בין בתי אומנה?
"למה היית בבית אומנה?" שאלתי, זה מידע שאני צריך לדעת עליה,
"זה כבר יותר מידי ליום אחד." אמרה בחיוך כובש ועצמה את עיניה הבוערות.
טיילר, שנמצא גם הוא עד המטוס, מביא לי חבילת מסמכים שאני צריך למלא, יש בערך שמונה שעות טיסה, אז כנראה שאני אסיים למלא את כל המסמכים והטפסים.

☆

אחרי שאנחנו נוחתים אנחנו נוסעים לכיוון האחוזה שאני גר בה, הטיסה עברה חלק, רוב הזמן יעל ישנה וכשהיא לא ישנה היא ישבה והסתכלה מבעד לחלון המטוס. היא כועסת עלי, ובצדק, אבל כל מה שאני עושה כאן זה לטובתה. אני לא מוכן שיהרגו אותה.

☆

אנחנו מגיעים לאחוזה ועיניה הירוקות של יעל נפערות.
"וואו." היא פולטת,
"אהבת?"
"קצת קשה שלא לאהוב." היא אומרת וגורמת לחיוך לעלות על שפתיי.
"בואי אני אראה לך איפה החדר שלנו."
"שלנו?"
"כן. את אמורה להיות אשתי, זה די ברור שנישן ביחד לא?"
"אני אמורה להיות אשתך אבל אני אפילו לא יודעת בן כמה אתה." היא אומרת,
"את צודקת, אני בן 32." היא צודקת אנחנו אמורים להתחתן והיא לא יודעת את הגיל שלי.
"אוקיי." היא אמרה, גם אם הייתי בן 50 היא צריכה לקבל את זה, זה לא שיש לה כל כך ברירה.
אנחנו עולים לקומה השלישית והאחרונה של האחוזה ואני מוביל אותה לחדרי, שהופך עכשיו גם לחדרה. אנחנו נכנסים לחדר ויעל מביטה סביבה על החדר הגדול,
"אני אוהבת את החדר הזה."
"אני שמח שאת אוהבת אותו. אחרי הכל, זה גם החדר שלך." אני אומר,
"לוקה?" שאלה בלחש,
"כן שֵׁר?"
"אני יודעת שאין לי מה לנסות להתנגד כי אם זה לא יקרה מרצוני זה יקרה בכוח אבל אפשר לדחות את הנישואים?" שאלה בלחש, מבין כל הפעמים שראיתי אותה, בוכה או צוחקת, עכשיו היא נראית לי הכי פגיעה.
"בכמה זמן?" אני שואל, אם היא לא תברח ותעשה בעיות אני יכול לחכות עם החתונה גם שנתיים, אבל זה הכל תלוי בה.
"חצי שנה?"
"אם לא תעשי בעיות אני יכול לדחות אותה, אבל אם תעשי שטויות שיעלו לי ביוקר אז לא."
"אתה כבר די מכיר אותי כדי להבין שאני מקבלת את כל מה שאני רוצה, אז אם כדי שהיא תידחה אני אצטרך למתן את עצמי אני אעשה את זה." יעל אמרה, היא ממש לא רוצה להתחתן.
"אני אשאיר אותך קצת לבד כדי שתתמקמי בנוח." אמרתי ויצאתי מהחדר.

יעל
לוקה משאיר אותי לבדי בטענה שאני אתמקם בנוח, אבל דווקא עכשיו הייתי מעדיפה אותו לצידי ולא רחוק ממני. אני עדיין בהלם מהמצב, אני נמצא. באיטליה ואני עומדת להתחתן בעוד חצי שנה עם הקאפו הבא של איטליה.
אני אמורה להרגיש פחד, לחץ וכפיה, אבל אני לא מרגישה את זה. לוקה גורם לי להרגיש דברים שאני לא רגילה אליהם, הכל חדש לי, אבל משום מה אני שמחה שאני איתו באיטליה. אולי טעיתי אחרי הכל, אולי זה כן יכול לעבוד בנינו, אולי הוא לא היה צריך לכפות עליי את הנישואים האלו אבל בסוף הייתי נופלת לרגליו, אני מרגישה את זה, זה יקח לי זמן להודות שאני רוצה אותו, אבל לפחות זה לא שקר.