כתום בוהק

פרק 19

לוקה

אני יורד במורד המדרגות הכי מהר שאני מסוגל.
"וזה נכון? יעל שואלת, אני לא עונה לה, אני שואל את עצמי את אותה השאלה, אני בעצמי לא יודע.
משקלה של יעל לא מורגש על ידי בגלל האדרנלין הזורם בדמי.
אני מסכים לעצמי להביט בפניה לכמה שניות בודדות, אפילו כשהיא פצועה וחיוורת היא עדיין עוצרת נשימה. יפה יותר מכל אישה שהייתי איתה, לא משנה כמה כוסיות היו הזונות שפיתתו אותי, יעל היא היפה מכל. אין מה להשוות.
לאחר שגרם המדרגות נגמר אני מתחיל לרוץ לכיוון היציאה הראשית מבית החולים, בתקווה שטיילר מחכה לנו בחוץ עם הרכב.
קרוב ליציאת בית החולים עומד בחור גדול בבגדים שחורים, כנראה חייל של המאפיה היפנית, אני לא מחכה ומעביר את יעל לכתפי כך שבטנה נשענת על כתפי ויד אחת שלי אוחזת בישבנה העגלגל, אני יורה בבטנו של החייל ואז בראשו כדי לוודא הריגה, היפני המזדיין נופל על הרצפה בחבטה חזקה,
אני יוצא מבית החולים ורואה את טיילר מחכה עם הרכב. תודה לאל.
טיילר נמצא בתוך הרכב ואני רץ לכיוונו במהירות, בדרך אל האוטו חיילים של המאפיה היפנית יורים עלינו מחלונות בית החולים, אנחנו נכנסים ללמושבי האחוריים של הרכב וטיילר מתחיל לנסוע, כדורי האקדחים של היפנים פוגעים בגג הרכב עד שטיילר מצליח להתחמק ולצאת מאזור האש.
"לוקה," לחישה חרישית נשמע מהצד של יעל,
"מה קרה?" שאלתי, היא לא נשמעת בסדר,
"נפתחו לי התפרים." לחשה בכאב, והביטה על כתם הדם שגדל על מכנסייה, היא מאבדת דם, זה לא טוב.
"טיילר תתקשר לאית'ן ותבקש רופה פרטי במידי." אני צועק לטיילר בלחץ, היא לא יכולה למות לי. אית'ן הוא הקאפו של ניו יורק, למאפיה תמיד יש רופאי פרטיים שיודעים לשמור על סודיות אבל לי אין כרגע כי הגענו לניווט יורק רק לכמה ימים, לא היינו אמורים להסתבך ככה.
טיילר מחייג לאית'ן ומתחבר לדיבורית ברכב,
"אני צריך רופא פרטי בדחיפות." טיילר אומר בלי הקדמות,
"למה אתה צריך רופא?" אית'ן שאל בחשדנות, טיילר השתיק את השיחה ושאל,
"מה אני אמור לומר לו?"
"תגיד לו שבת הזוג שלי נפצעה." אמרתי,לא לגמרי שיקרתי, יש פה שמץ של כנות, יעל השמיעה רעש השתנקות של הפתעה.
טיילר ביטל את השתקת השיחה ואמר,
"אשתו העתידית של לוקה נפצעה." טיילר אמר בחיוך מרוצה, אני סוטר לאחורי ראשו בחוזקה מה שגורם לו ללחוץ על הצופר של הרכב ולשמיעה רעש חזק,
"טיילר? הכל בסדר שם?" אית'ן שאל,
"כן, כן הכל בסדר," טיילר עונה,
"טוב, אני אשלח את הרופא למלון של לוקה, תגיד החברה הזאת שלו, זאת הג'ינג'ית עם החלב מהישיבה הראשונה?" אית'ן שאל, אפשר לשמוע את החיוך בקולו,
"אית'ן אני מזהיר אותך, אולי אנחנו בשטח שלך אבל לא אהסס להוציא לך את הלשון כדי שלא תוכל לדבר עליה יותר בחיים!" אני מתפרץ על אית'ן,
"טוב, טוב, תירגע, החלב כולו שלך." אמר בחיוך וניתק את השיחה, אני אחנוק אותו! צחוק מתגלגל נשמע מהמושב שלידי, יעל נראית משועשעת מאוד,
"אתם חבורה של שרוטים." אמרה בצחוק, מהר מאוד טיילר מצטרף אליה וצוחק יחד איתה, לא לוקח פחות משלוש שניות כדי שגם אני אצטרף אליהם עם צחוקי, לראות את יעל מחייכת זה מחזה מרהיב, שיערה הכתום מבולגן משינה, ועיניה הירוקות חודרות את החושך של הלילה, היא מביטה בעיניי, מבטה מלא בצחוק אך הכאב תופס את מקום של הצחוק בשניה, פניה מתעוותות בכאב, גם לי כואב, כואב לי שאני לא יכולה לקחת ממנה את הכאב אלי,
"את רוצה להתקשר לעדכן מישהו על זה שאת פצועה?" שאלתי, זה ברור לי שאם היא תתקשר למישהו אני אצטרך להסביר לה שהיא לא יכולה לומר למה היא פצועה, אך תשובתה מפתיעה אותי,
"לא, אין לי למי." מה זאת אומרת אין לי למי?
"בטוח? אולי ההורים שלך דואגים מזה שלא התקשרת," אמרתי,
"אין לי הורים, או משפחה בכללי." ענתה בכנות, האוויר ברכב נהיה סמיך וכבד שאפילו טיילר לא ניסה להציל את המצב, אני חייב לדעת מה הסיפור של הבחורה הזאת, איפה המשפחה שלה? איך היא גדלה? היא הכירה את ההורים שלה? אולי היא ניתקה איתם קשר במכוון? היו לה אחים? השאלות לא מפסיקות לרוץ בראשי, כדי לברר על יעל אני צריך לדעת את שם המשפחה שלה אבל אני מרגיש שהאווירה לא מתאימה לשאלה שכזאת, אז אולי עדיף לי לשתוק.
כתם הדם שעל מכנסייה הוכפל פי עשר מאז שתפריה נפתחו, זה לא טוב והזמן רץ נגדנו,
"טיילר כמה זמן נשאר לנסיעה?" שאלתי,
"רבע שעה."
"תיסע מהר יותר, היא מאבדת דם, אנחנו צריכים להגיע למלון עכשיו!" אמרתי בקול רם, כל מושב הנוסע בצד של יעל ספוג בדם וכן גם מכנסייה, פניה מאבדות צבע והיא נראית חלשה מתמיד,
"שֵׁר את צריכה ללחוץ על הפצע, את מאבדת הרבה מאוד דם." אני אומר, יעל מהנהנת בעייפות ומנסה ללחוץ על חתכיה, פניה מתעוותות בכאב אך היא לא מפסיקה, אם כבר היא רק לוחצת חזק יותר, האישה הזאת לביאה.

☆

הגענו למלון ונשאתי את יעל לחדר, היא בהכרה אך לפעמים נרדמת, כשהיא נרדמת אני מיד מעיר אותה כדי שלא תאבד את הכרתה לגמרי, אנחנו מגיעים לדלת של הסוויטה במלון שלנו וליד הדלת מחכה רופא, יופי, לא נצטרך לחכות ולבזבז זמן.
אני פותח את דלת הסוויטה והולך במהירות לכיוון הספה ומניח את יעל עליה,
"יש לה שתי חתכים עמוקים מאוד בירך, היינו בבית חולים אבל התפרים נפתחו." אני מסביר לו מבלי לפרט יותר מידי איך כל זה קרה.
הרופא מסתכל על מכנסייה של יעל שמוכתמים בכמות נכבדת של דם, הוא נוגע בגומי מכנסייה ומסתכל עלי לקבלת אישור כדי להוריד את מכנסייה, אני מהנהן לאישור והרופא, שאני אפילו לא טורח לשאול לשמו, מוריד את מכנסייה וחושף את פציעתה של יעל.
הרופא עושה ליעל חוסם עורקים, איך אני לא חשבתי על זה?! יעל עדיין מדממת אך הרבה פחות, הרופא מנקה את רגלה ומחטא את חתכייה, היא משמיעה קול השתנקות ומעוותת את פניה בכאב בזמן שהרופא מחטא את רגלה. לאחר שהוא מסיים לנקות ולחטא את פציעותיה הדימום פוסק מלבד כמה טיפות דם בודדות. הרופא ניגש למזוודה שלא שמתי לב שהביא, הוא מוציא בלון גז מוקטן, הוא מחבר את בלון הגז לצינור גומי קשיח ואת הצינור למסיכת פלסטיק שאמורה לחסות את הפה והאף, הוא חובש את המסיכה על פניה של יעל ופותח את בלון הגז, מה לעזאזל הוא עושה?!
"מה אתה עושה?!" שאלתי בלחץ,
"זה גז צחוק, אני אתן לה גז צחוק וכך היא תרגיש פחות את מהלך הטיפול." אמר ברוגע, כנראה שהוא רגיל שצועקים עליו, הוא הרי רופא של המאפיה.
"אני צריך שתחזיק את המסכה על פניה וכל כמה דקות תוריד את המסכה וכשאני אגיד לך תחזיר." הרופא ציווה עלי ללא פחד, אני מחזיק את מסכת הפלסטיק צמוד לפניה, ובשניה שהמסכה נגעה בעור החלק של פניה יעל איבדה את הכרתה לגמרי.
פאק.
זה לא טוב.