לוקה
סאצ'י? אחות של יעל? מה? אני לא יודע על האישה הזאת מספיק.
"אז יש לך אחות? סאצ'י? איך אני אמור לדעת שאת לא עוד איזו בוגדת ושלא שיקרתי לי עכשיו?" אני מנסה לשאול ברוגע. זה או שהיא שקרנית מצוינת או שהיא באמת לא ידעה את הפרט המאוד מאוד חשוב הזה.
"אני נראית לך כאילו אני משקרת?! אולי אתה חושש מזה שהיא אחותי אבל אל תעשה ממני שקרנית. גיליתי את זה הרגע, בדיוק כמוך." יעל אמרה עם דמעות בעיניים. היא לא משקרת.
אני מתקרב לכיוונה ומושך אותה לחיבוק. יעל שהכרתי במלון שונה לגמרי מהיעל שאני מכיר עכשיו, כמו שמיים וארץ.
"אני אפילו לא בטוחה שהיא אחותי."
"מה השם של אבא שלכן?"
"הוא לא אבא שלי. הוא אבא רק של סאצ'י, אנחנו מאותה האמא. וקוראים לו גם קיו." שקט שרר בחדר, ודמעותיה הטובות זולגות על כתפי, אני עדיין עירום כולי אך ליעל זה לא מפריע.
יעל נשברת על כתפי, ואני אחראי על שבירתה, אני זה ששבר אותה.
"רק כדי לעשות לי סדר בראש, יש לי אחות שגיליתי עליה רק עכשיו. היא הבת של האויבים שלך, בעלי לעתיד, ואתה אמרת שהיא נאנסה?" יעל אומרת ושואלת.
"כן. היא נאנסה, לפני שנה בדיוק." אני עונה. היום לפני שנה סאצ'י נאנסה והחייל שאנס אותה נהרג על ידיי.
"לוקה,"
"כן שֵׁר?"
"בבקשה אל תאכזב אותי." יעל אמרה והתרוממה כך שעיניה צרבו את עיני,היא הצמידה את שפתיה לשפתי ונישקה אותי נשיקה מלאת רגשות, היה פה עצב, כעס, בלבול, אהבה ופחד.
נשיקתה של יעל מתעצמת, רגשותינו מתערבבים והלשונות שלנו רוקדות יחד.
"בבקשה לוקה, בבקשה תגיד לי שאני לא עושה טעות." יעל ביקשה ממני,
"הטעות היחידה שאת עושה עכשיו היא לחשוב שאני אתן לך ללכת ממני." אני עונה ומסיר את הדאגות מליבה.
יעל
"הטעות היחידה שאת עושה עכשיו היא לחשוב שאני אתן לך ללכת ממני." לוקה אמר לי. מילותיו מלטפות את ליבי אך אם הוא לא מתכוון אליהן זה לא יהיה ליטופים, זה יהיה אגרופים, סכינים, שריטות, וכל אלו ישאירו צלקות שאי אפשר לרפא.
לוקה מנשק אותי נשיקה חמה ומרפאת, כזאת שלא חשבתי שאני אי פעם אקבל.
אף פעם לא התאהבתי עד היום, לא נתתי לעצמי, לא חשבתי שהפסדתי משהו אבל טעיתי בגדול. כל שנות הנעורים שלי, כל השנים האלו שלא נתתי לעצמי להרגיש, פספסתי את כל החוויות הכי גדולות של החיים, אבל הכל מתנקז עכשיו, הכל מתפרץ החוצה.
לוקה מנתק את שפתיו משפתי,
"בואי נחזור לישון." לחש לאוזניי,
"לא. אני רוצה לראות את הזריחה." אמרתי לו בחיוך קטן ועדין. לוקה הנהן והוביל אותי למרפסת שבחדרו. יצאנו החוצה בדיוק בזמן. השמש בצבצה במזרח איטליה וניצני האור החלו לעלות בשמים. לוקה חיבק אותי מאחור והמטיר שובל נשיקות על צווארי,
"מה אתה חושב על הזריחה?" שאלתי את לוקה,
"לא יודע. הייתי עסוק בלהסתכל על משהו מרהיב יותר." אמר לוקה ויכולתי לחוש בחיוכו על צווארי.
"על מה הסתכלת?" שאלתי אותו בחיוך,
"עלייך."
"אתה יותר חמוד ממה שאתה נראה אתה יודע?"
"זאת מחמאה?"
"תלוי איך מסתכלים על זה." אמרתי בחיוך.
לוקה סובב את גופי ותפס במותני. השמחה בעיניו של לוקה מבעבעת.
אצבעותיו של לוקה מרפרפות על עורי ומדגדגות את גופי, צחוק מתגלגל נפלט מפי ללא שליטה, לוקה צוחק יחד איתי ואני יכולה להבטיח שאני צורבת את הרגע הזה במוחי ואני לא אמחק אותו לעולם. לוקה מפסיק לדגדג אותי ומסתכל עליי בחיוך,
"את כל כך יפה בזמן שאת צוחקת." לא הגבתי על דבריו, רק נשארתי עומדת עם חיוך מסונוור על הפרצוף.
"בואי נרד לאכול משהו." לוקה אמר והלכנו לכיוון היציאה מהחדר.
ירדנו למטה בגרם המדרגות הארוך והתיישבנו על הכיסאות ליד שולחן האי שבמרכז המטבח.
טיילר נכנס למטבח ואחריו שלושה חיילים, שניים מהם אוחזים בבחור גדול ושרירי והשלישי מבניהם הולך אחריהם ושומר מאחור.
הבחור שמוחזק על ידי החיילים מדמם ומלא בחבורות טריות.
"מי זה?" אני מסתקרנת,
"זה האח של האחות החורגת שלך." לוקה ענה,
"כמה אחים יש לה?"
"הוא היחיד." לוקה השיב לי.
טיילר והחיילים הובילו את הבחור הגדול לכיוון גרם המדרגות שיורד מטה, זה למרתף?
"לאן הם לוקחים אותו?"
"למרתף." כן. צדקתי.
"למה הם לוקחים אותו לשם?" שאלתי את לוקה. במאפיה זה די ברור שלא יקחו מישהו למרתף בלי סיבה, אני לא חושבת שאני רוצה לדעת מה הוא הולך לעבור שם.
"כי הוא הבן של האויבים שלנו." לוקה ענה,
"אבל גם סאצ'י היא הבת של האויבים שלכם." אמרתי ללוקה, אני לא אתן להם לפגוע בה. אולי נודע לי על קיומה רק עכשיו, אבל כן אכפת לי ממנה.
"נכון, אבל סאצ'י לא עוזרת לאבא שלה להרוג לנו חיילים כמוהו." לוקה אמר באדישות,
"אתם לא תפגעו בסאצ'י נכון?"
"לא שר. אנחנו לא נפגע בה." לוקה אמר בחיוך רך.
"צרחה קרה נשמעה ממורד המדרגות ואחריה טריקת דלת חזקה ושקט קר.
"מה הם מתכוונים לעשות לו?" אני שואלת למרות שאני כבר יודעת את התשובה.
"אני מעדיף לא לומר לך, זה לטובתך." לוקה אמר והניח את ידו על כתפי.
לוקה קרא בקול לעובדת משק הבית כדי שתכין לנו ארוחת בוקר.
☆
האוכל החם הוגש לשולחן והתענגתי על כל ביס וביס במנה הטעימה.
לוקה בהה בי תוך כדי האכילה,
"מה? למה אתה מסתכל עליי ככה?"
"סתם, את יפה. השיער שלך בוהק ומושך את העין." לוקה אמר בחיוך קטן וחם,
"ממש כתום בוהק." צחקתי איתו,
"אם את כתום בוהק, אז מה אני?"
"אתה שחור אפל." אמרתי בחיוך.
☆
עבר שבוע, והימים האחרונים עברו רגיל, כל יום היה כמו הקודם. ואני אוהבת את זה.
"אני אוהב אותך." לוקה אמר וליבי פרפר. זאת הפעם הראשונה שמישהו אומר לי משפט כזה, אני מרגישה כך גם, אני גם אוהבת אותו אבל אני לא חושבת שאני מסוגלת לומר את זה בקול רם.
הבטתי לתוך עיניו השחורות של לוקה וחייכתי חיוך חם ואוהב, חיוך שלא חייכתי לפני שפגשתי אותו, חיוך שלא הכרתי לפני.
"את יפה." לוקה אמר בחיוך,
"תודה. גם אתה נראה נחמד." לוקה נישק את צווארי ומצץ אותו במטרה להשאיר סימן, הוא נאנח על צווארי ונשימתו החמה על גופי השאירה בי עקצוצים של עונג,
"קיאונה,"
"סליחה?! מי זאת קיאונה?" שאלתי ולוקה התחיל לצחוק,
"תרגעי. זאת אלה מהמיתולוגיה היוונית."
"אתה קראת לי על שם אלה מהמיתולוגיה היוונית?"
"כן. קיאונה היא אלת הקרח, בדיוק כמו שאת הייתי בפעם הראשונה שנפגשנו."
YOU ARE READING
כתום בוהק
Romance*ספר גמור!* יעל אשכנזי אני חושבת שלפי השם שלי אפשר להבין שאני מישראל, אני לא מאמינה באהבה, וכל מי שמאמין יכול להמשיך לחיות באשליה ולדחוף את האהבה שלו לתחת, אבל אז הוא פתאום הגיע בגלל פקידת קבלה מפגרת במלון ושינה הכל. לוקה ולנטינו היא כל מה שאני לא...
