לוקה
"אני לא מוכן שתתחתן עם הזונה הזאת!" אבל צעק בקול,
"איזה מזל שאני לא מתכוון להקשיב לך!" צעקתי עליו חזרה. הרצון להישאר בחיים גובר על הרצון לחנוק אותו למוות אז אני לא עושה את הצעד הזה.
"אם אתה תתחתן איתה אני אדאג שהיא תמות. ולא סתם מוות אני אייסר אותה עד שאתה תתחנן שאני אשחרר אותה אבל זה כבר יהיה מאוחר מידי כי היא תתחנן למות." אבי אמר בחיוך מתגרה ומגעיל.
"אתה לא תעז."
"אני רוצה שתעיף את הזונה הג'ינג'ית שלך מפה!"
"אתה צודק אני באמת מעדיף שהיא תעוף מפה אני לא אתן-"
"את מי אתה מתכוון להעיף מפה?" קולה של יעל קטע את דברי,
"אף אחד-"
"אותך." אבי קטע את דברי.
עיניה של יעל שידרו בגידה, חוסר הבנה, חוסר אמון, כאב.
רגליה רעדו והיא ניסתה לצעוד כמה צעדים מרושלים לאחור,
"יעל,"
"לא, לא, לא." היא מלמלה לעצמה יותר מאשר לי,
"תני לי להסביר,"
"תסתום פשוט תסתום!" יעל צעקה, היא אחזה בשיערה ומשכה חזק ככל שיכלה, מבטה היה מופנה מטה אל הרצפה ודמעות נדירות נפלו מעיניה הירוקות.
בצעדים מרושלים יעל עלתה במעלה המדרגות לקומה השלישית.
"יעל חכי," אני קורא לה אבל היא באמת נמצאת פה.
"אני ידעתי. ידעתי שזה יקרה בסוף." היא צעקה בבכי.
תפסתי את פניה בידי אך היא רק ניסתה להשתחרר מהן,
"בבקשה יעל תקשיבי לי," ניסיתי לומר לה, אך היא נענעה את ראשה לצדדים בהיסטריה.
יעל נכנסה לחדר שלנו ונעלה אותו מבפנים,
"יעל! תפתחי!" אני צועק לה, היא לא שמעה נכון, אבל איך אני אמור להסביר לה את זה כך?
אני מתיישב בחבטה על הרצפה ומשעין את גבי על הדלת, רעש של דברים הנופלים על הרצפה נשמע מהחדר, פאק.
"יעל! שֵׁר! תפתחי!" אני צועק לשווא.
אני לא יכול לתת לה ללכת. אני אוהב אותה. אני פאקינג אוהב אותה.
אני מצמיד את אוזני לדלת החדר הקרה ומנסה להקשיב אך כל מה שאני שומע זה את משיכות אפה של יעל וההתנשפיות הרועדות שלה. של יעל שלי. של מי שאמורה להיות אשתי לעתיד. של מי שאמורה לשאת את ילדיי ברחמה וללדת לי יורשים.
"תפתחי את הדלת המזויינת הזאת!" אני צועק אך אוזניה של האישה שלי ערלות.
☆
"אתה רוצה להסביר לי איך זה קרה?" טיילר שאל,
"אבא שלי." אמרתי ולא הייתי צריך להוסיף מילים מיותרות כדי שטיילר יבין.
"מה אתה מתכוון לעשות?"
"לא יודע. היא לא יצאה מהחדר מאז אתמול. היא לא אוכלת, לא שותה והיא אילצה אותי לישון בחדר האורחים."
"תאמין לי שלישון בחדר האורחים יהיה הדבר הכי פחות גרוע שהולך לקרות לך."
"למה אתה מתכוון?" אני שואל בחשד,
"אתה יודע, נשים הן תמיד דרמטיות. במיוחד יעל לפי כל מה שסיפרת לי על זה שהיא לא נותנת לעצמה לאהוב. זה קצת כמו פגיע." טיילר אומר בכנות מייסרת,
"אתה צודק. אבל אני לא מוכן לוותר עליה, היינו אמורים להתחתן, מה הולך לקרות בעניין החתונה?"
"את זה אתה כבר אמור לשאול אותה."
"זאת בדיוק הבעיה, אין לי איך לשאול אותה את השאלה הזאת כי היא לא יוצאת מהחדר ולא מוכנה לדבר איתי." אני מסביר לטיילר ביאוש.
טיילר קם ממקומו על הספה והלך לכיוון גרם המדרגות,
"לאן אתה הולך?" אני שואל בבלבול,
"לנסות לדבר איתה. אולי לדבר עם מישהו שהיא מכירה פחות טוב יעזור לה להיפתח מעט." טיילר אמר ברצינות שיא. בדיוק בגלל הסיבה הזאת אני אוהב אותו. הוא יודע לעשות את ההפרדה הזאת שרוב בני האדם לא יודעים לעשות. הוא מפריד בין מקרים רציניים לבין צחוק ובדיחות.
אני שומע את דפיקותיו של טיילר על דלת החדר שהפך של יעל לזמן הקרוב,
"יעל, זה טיילר." הוא אמר באנגלית.
ברגע ששמעתי את פתיחת הדלת הייתי צריך את כל המאמצים שבי כדי לא לעלות ולחבק את גופה הזעיר.
טיילר ויעל החלו לדבר בשפה לא מובנת, בעברית. פאק.
יעל
דפיקות רמות נשמעו על דלת נחדר,
"יעל, זה טיילר." טיילר? מה הוא רוצה? מיהרתי לרדת מהמיטה שלא יצאתי ממנה מאז אתמול, פתחתי מעט את דלת החדר והצצתי החוצה על טיילר,
"איך את מרגישה?" טיילר הפתיע אותי ושאל בעברית,
"אתה מדבר עברית?" שאלתי את טיילר בקול מופתע,
"כן, גם אני מישראל. אני יכול להיכנס?" טיילר המשיך לדבר בעברית חלקה,
"לוקה סיפר לי עלייך יותר ממה שאת חושבת. עכשיו את מוכנה לתת לי להיכנס?" הנהנתי הנהון קצר ומהיר, פתחתי את דלת החדר לרווחה ואישרתי לטיילר בעיניי להיכנס.
"מה אתה צריך?"
"חשבתי שאולי לשמוע על בעיות של אחרים יעזור למצבך מעט." טיילר אמר בישירות יתרה,
"למצבי?" שאלתי בהרמת גבה,
"כן. חשבתי שבגלל כל המצב עם לוקה יהיה לך טוב להתנתק מהבעיות שלך." הוא אמר בכנות,
"אוקיי, אני מקשיבה."
"אני הולך לספר לך סיפור, קטע קצר, מחיי." התיישבתי על הרצפה ונשענתי על המיטה, טיילר עשה כמוני והתיישב לידי.
"דבר." אמרתי בחוסר סבלנות,
"כשהייתי בן 17 עליתי לאיטליה, בגיל 17 וחצי עברתי תאונת דרכים ואיבדתי את הזיכרון, לא זכרתי מי היו ההורים שלי, לא זכרתי מי היה אחי. לפני שנתיים התחילו להיות לי מין פלאשבקים קצרים כאלו ועם הזמן זה החמיר. למשל, לפני שבוע היה לי חלום על מקרה שקרה אבל אני לא יכול לקשר אותו למציאות, מבחינתי זה תמיד יהיה ותמיד היה רק חלום, לא משהו שבאמת קרה במציאות." טיילר הסביר ובקולו היה ניתן לשמוע טיפת יאוש.
"על מה היה החלום?" שאלתי אותו בעדינות,
"אני בעצמי לא זוכר בבירור את החלום, אבל אני זוכר שהחלום היה במקלט כזה של בעלי חיים. הייתה שם אישה היא הייתה יפהפיה ואני זוכר שאהבתי אותה, אהבתי אותה יותר משרציתי לחיות."
"זה נשמע כאילו אתה מתאהב. איך קראו לה?" שאלתי בחיוך,
"זאת בדיוק הבעיה, אני לא זוכר. אבל בחלום דיברנו בעברית. אני לא זוכר על מה דיברנו אבל אני יודע שהיא צחקה ושהחיוך שלה יכול להאיר את המקום החשוך ביותר בעולם." טיילר אמר בחולמנות, זה צד אצלו שאני לא מכירה.
"אתה יודע, יש לי חברה מישראל, היא גם מתנדבת במקלט לחיות." אמרתי והזכרתי את אבישג בשיחה.
"מה השם שלה?" טיילר שאל בשמץ של תקווה,
"אבישג."
"זאת לא היא. לבחורה שלי היה ע' בשם אם אני זוכר נכון." טיילר אמר ביאוש מוחלט.
"נו את מרגישה יותר טוב אחרי ששמעת על בעיות שיש לאחרים?" טיילר שאל אחרי כמה דקות של שקט,
"כן, זה קצת מעודד. אבל אני עדיין לא מבינה איך זה קשור למה שקרה לי וללוקה." אמרתי לטיילר,
"בזמן שדיברנו, חשבת על מה שקרה עם לוקה?"
"לא." עניתי בהבנה,
"תודה טיילר." אמרתי לו בחיוך עייף,
"מה קרה לך וללוקה?" טיילר שאל למרות שאני בטוחה שהוא כבר יודע.
YOU ARE READING
כתום בוהק
عاطفية*ספר גמור!* יעל אשכנזי אני חושבת שלפי השם שלי אפשר להבין שאני מישראל, אני לא מאמינה באהבה, וכל מי שמאמין יכול להמשיך לחיות באשליה ולדחוף את האהבה שלו לתחת, אבל אז הוא פתאום הגיע בגלל פקידת קבלה מפגרת במלון ושינה הכל. לוקה ולנטינו היא כל מה שאני לא...
