כתום בוהק

פרק 30

יעל

"אני מעדיפה לא לדבר על זה, ואני בטוחה שאתה כבר יודע."
"אני יודע שאת יודעת שאני יודע אבל אני רוצה לשמוע את הצד שלך במקרה." טיילר אמר,
"מצטערת אבל אני מעדיפה לא לדבר על זה." אני אומרת לטיילר בחיוך שלא מגיע לעיניי.
"טוב, אני מקווה שהשיחה שלנו קצת עזרה לך." טיילר אמר בחיוך, התרומם ויצא מהחדר. קמתי אחרי טיילר ונעלתי בחזרה את הדלת.

*שיחה יוצאת לאבישג*

"שוגי," לחשתי לטלפון,
"יעל," אבישג לחשה אליי חזרה באותו טון הדיבור,
"אני צריכה שתכיני בשבילי את חדר האורחים אצלך." אמרתי בישירות,
"למה? את באה לביקור?" אבישג שאלה בהתלהבות,
"לא. לא לביקור."
"מה!?" היא שאלה בצעקה דרך הטלפון,
"שוגי אני אסביר לך הכל ברגע שתבואי לאסוף אותי משדה התעופה בעוד יומיים." אמרתי לה לפני שהתחילה להתחנן להסבר.
"כבר הזמנת טיסה?" שאלה בקול רגוע יותר ממקודם,
"עדיין לא. אני מזמינה היום." הסברתי לה,
"אני כבר מחכה לראות אותך, התגעגעתי."
"גם אני התגעגעתי אלייך שוגי."
"יעל נדבר יותר מאוחר יש לי ממתינה."
"סבבה להתראות."
"ביי."

אני צריכה לספר ללוקה שאני עוזבת. או שלא. לא תהיה חתונה. לא יהיו ילדים. לא יהיה אנחנו.
הוא שבר לי את הלב. הוא גרם לי להאמין באהבה ובאותה נשימה גם ניפץ לי את כל התקוות לגביה.
זה בדיוק כמו שאמרתי, זה מתחיל בצביטה קטנה בלב, הופך להתאהבות ונגמר בשברון לב. ולמרות שידעתי את זה. ריסקתי לעצמי את הלב. כל זה קרה באשמתי, לא באשמת אף אחד אחר.

הלכתי לחדר הארונות הענק והוצאתי את המזוודה שהייתה בפנים, מילאתי אותה בבגדיי, אפילו לא טורחת לקפל אותם כמו שצריך.
חוץ מבגדים שמתאימים למזג האוויר בישראל לא הכנסתי עוד דברים למזוודה, אני לא צריכה את זה אני מתכננת לקנות הכל מחדש. שלא יהיה זכר לתקופה היפה הזאת שנגמרה ברע, שנגמרה כמו שכולם ידעו שיקרה, תקופה שנגמרה ולא תחזור.

אני נכנסת לחפש באינטרנט כרטיסי טיסה. אני מוצאת כמה טיסות במחירים נוחים ומשתלמים, יש אפילו מקום בטיסה שממריאה מחר בבוקר. אניי לא אחכה עוד, אני אטוס מחר בבוקר במקום בעוד יומיים, אני מעדיפה כך.

☆

אם לפני שנה מישהו היה אומר לי שאני אתאהב בקאפו הבא של איטליה הייתי צוחקת לו בפרצוף, בכלל אם היו אומרים לי שאני אתאהב בכל אדם שמתקיים על העולם הזה הייתי צוחקת.

אני יוצאת מהחדר בשקט יחד עם המזוודה שלי ועם המון אנרגיות להתחלה חדשה.
אני יורדת לאט במדרגות ומגיעה לדלת הכניסה של האחוזה ששימשה לי לבית במשך חצי השנה האחרונה.
לבשתי בגדים שחורים וגם המזוודה שהכילה את בגדי הייתה שחורה, תכננתי את זה כך שיהיה לי יותר קל להתחמק מהשומרים של לוקה. את הדרכון תחבתי בתוך החזיה שלי וגם את הכסף המזומן.
פתחתי את הדלת בזהירות וקול חריקה חלש נשמע ממנה, השומר שיושב מחוץ לדלת רדום, מה שאומר שיהיה לי הרבה יותר קל לברוח.
אני יוצאת מהאחוזה אחרי שנטרלתי את האזעקה עם הקוד שלוקה אפילו לא חשב להחליף. במהירות שיא אני הולכת לכיוון השערים שמפרידים בין האחוזה מכל שאר העולם.