נער הנעליים (בהקפאה)

פרק 1

*פרק זה מכיל תכנים של התעללות.

-טוני-

פתחתי את עיניי באיטיות. היכן אני? האם שוב התעלפתי?

הכרתי חזרה אלי בהדרגה. ניסיתי לזוז, אך ידיי הרזות היו כבולות מאחורי גבי בחבל עבה שניקשר בחוזקה וגרם לי לסימנים אדומים. כל גופי כאב. הבטתי ברגליי החלשות והחבולות ובבגדיי המוכתמים בדם יבש. שיערי הסתור הציק בעיניי האדומות והנפוחות מעייפות. היה חשוך סביבי, אך הרגשתי בנוכחותם של עוד נפשות השכובות מקופלות וקשורות גם הן כמוני. שכבנו כולנו בצפיפות נוראית, אחד על גבי השני. החלל היה מחניק, אין פתח אוויר לנשימה, אין אור. רק חושך סמיך וקולות הגלים נשמעו ברקע.

כמה זמן אנו נמצאים בבטן הספינה הזו? הרגשתי את תנודות הגלים מתחתיי. בחילה התהפכה בבטני וקיא עלה לגרוני. פעם נוספת לא הצלחתי לבלוע אותו ופלטתי בשיעול את הנוזל שטפטף ולכלך את בגדיי המסריחים מזיעה. הריח עלה לאפי ונעתי באי נוחות. ההפלגה גרמה לי לכאבי בטן נוראיים ולשלשולים. התגוללנו בצואה של עצמינו והריח היה נורא. איש מלמעלה לא נענה ליללותינו, לכן נכנענו ושכבנו נאנקים מכאב ומחוסר נוחות. החום והמחנק גרמו להתעלפויות מידי פעם. האוכל שנתנו לנו לא הספיק כדי להשתיק את הרעב, הוא רק עזר לנו לשרוד את ההפלגה הארוכה. ריח האוכל המבושל שאכלו הספנים מלמעלה חדר אל אפי ובטני קרקרה מרעב וכאילו נדבקה לגבי.
גופי הצנום נמחץ בדופן הספינה והרגשתי שאיני יכול יותר. אני לא מסוגל לנשום, חנוק לי. זיעה ניגרה מראשי, צורת השכיבה שלי נמאסה עלי מזמן, אך לא היה בכוחי לשנותה.
כמה זמן עוד נפליג? מתי נגיע ליעד?

קריאות נשמעו מלמעלה. התנגשות הספינה טלטלה אותנו. נשמעו רעשים של רגליים הנעות בקצב מהיר.
הספנים עוגנים את הספינה.
לפתע הבהילו אותנו רקיעות רגליים רמות, דופקות מלמעלה כמסמנות לנו על סיום ההפלגה. קרקוש מנעול ודלת עץ חלודה נפתחה מעלינו. אור חלוש של הירח חדר אלינו. ראשו של גבר שרירי בעל שיער ארוך הציץ אלינו מלמעלה וצרח. עינינו המבוהלות גרמו לו לפרוץ בצחוק.
"קדימה, נבלות!" צעק במבטא זר וקפץ על גבו של מישהו שנשכב מתחת לפתח. הוא משך את אחת הנשים בשיערה וגער בה לעלות במדרגות.

אחרי שהורידו את כולנו לנמל, גררו כל אחד מאתנו אל עבר אדם שנעמד ליד מדורה וחימם בתוכה מוט ברזל. כאשר הגיע תורי ואני כרעתי על הקרקע לפניו הוא אחז בי חזק שלא אזוז, בידו השנייה שלף את המוט המלובן מהאש וצרב בעזרתו את עורי מעל החזה. אני צרחתי מכאב, אך הוא לחץ חזק במשך שניות ארוכות של סבל. על עורי נחרכה צורה שדמתה לשלושה גלים, כמו על עורם של שאר החטופים.
כאשר גררו אותי מהמדורה, הבחנתי שכובלים את כולם יחד בשלשלת עבה מברזל סביב צוואריהם, כאילו היו שיירת בהמות. עד מהרה גם אני צורפתי לשיירה הכבולה.

עמדנו על החול ברגליים יחפות, בדממה ובפחד, כבולים ומחוברים זה לזה בטור ארוך. השלשלת הכבידה על עורפי, הלילה היה קריר. הרמתי את ראשי במאמץ רב והבטתי בירח.
אין דרך חזרה. את זה ידעתי היטב.

ניסיתי להדחיק מראשי את המחשבות על אמי החולה שהשארתי מאחור. ניסיתי לא לחשוב על מה שעומד לקרות לי. רק המשכתי לבהות בירח שהיה הדבר היפה היחיד סביבי. אמא תמיד אמרה לי שהירח מקשיב למי שמדבר אליו. כך נהגתי לעשות תמיד כשהרגשתי רע... הייתי מביט למעלה על הירח ומבקש ממנו שיקל את הכאב שלי, ואיכשהו תמיד הוא הצליח להשכיח ממני הכל ופשוט להתרכז רק בו, ביופי שלו, בגודל שלו, ובמרחק העצום שלו ממני... ותמיד שקעתי בתהיות איך זה יכול להיות שהוא מצליח לשמוע אותי למרות המרחק. אני אוהב את הירח, כי אני מוצא בו נחמה. גם אם אהיה במקום הכי חשוך אני תמיד אדע שהוא נמצא שם כדי להאיר לי, וכל שאני צריך לעשות זה לחפש אותו ולהביט בו.

"בואו נזוז, חולדות! יש לנו עוד דרך ארוכה עד לעיר הבירה!" קרא אחד החוטפים שהתהלך אל ראש הטור ובידו שוט, על פניו חיוך מרושע. הוא הצליף בגבר שהיה בראש הטור והוא החל לנוע באיטיות, צעד אחר צעד. כך הצליף בכל אחד מאתנו ועורר אותנו להתחיל בתנועה. צעדנו בראש מושפל ובקצב איטי. כל החוטפים רכבו סביבנו על סוסיהם, צחקו, צעקו, קיללו וירקו לעברנו בבוז.
הגבר האוחז בשוט המשיך להצליף בנו. השתדלתי לעמוד בקצב, אך רגליי היו חלשות. ניסיתי להביט באופק שלפנינו. רחוק מאוד מאתנו, מעבר לנמל ולצפיפות הבתים המוזנחים, ראיתי רק גבעות.
היכן עיר הבירה?

_________
*התמונה מפינטרסט: https://pin.it/1NPBBhJmK