נער הנעליים (בהקפאה)

פרק 2

-טוני-

אני נמכרתי לעבדות כשהייתי כבן שבע. אדוני מתייחס אלי כאל כלב ומתאכזר אלי בלי סוף. אני זוכר בבירור את הפעם הראשונה שהאדון הכה אותי. זה קרה כשעוד לא הבנתי לגמרי את המצב שלי, עוד לפני שהספקתי להסתגל לחיי החדשים. כבר בימים הראשונים שלי כעבד הוא היה קשוח כלפיי, ולא היה לו אכפת שאני רק ילד קטן. ניסיתי לברוח אחרי שזה קרה. רצתי הרחק ממבנה הבית אל מעמקי הגן. בשביל ילד קטן כבן שבע גודלו של הגן נראה עצום, כאילו אין לו סוף והוא ממשיך כך עד הים. המשכתי לרוץ בתקווה שאגיע אל הים ואשחה דרכו עד אי מולדתי ואשוב לאמי, אך לפתע מעבר לשיחים הבחנתי בה לראשונה-

הגדר.

היא הזדקרה לגובה רב כל כך שהרגשתי כמו חרק קטן לידה. אני זוכר שניסיתי לטפס עליה, אך שוב ושוב החלקתי. ניסיתי לחפור תחתה עד שציפורניי דיממו, אך היא הייתה תקועה עמוק באדמה הקשה ונראה היה שאין לה סוף, ולידיי הקטנות והעדינות לא היה כל סיכוי.

חלפה שנה מאז, כבר השלמתי עם גורלי. ועדיין, בכל הזדמנות שיש לי אני בורח אל קצה גנו של האדון, אל הגדר המתכתית והגבוהה, ומסתתר מאחורי השיחים הרחבים והגבוהים, הצמודים אליה ומסתירים אותה כמעט לגמרי. שם אני יושב מקופל ומפוחד, מחבק את עמודי הגדר ובוכה מרוב פחד ובדידות. כשהייתי בוכה בתוך הבית היו מיד משתיקים אותי. למדתי שליד הגדר אני יכול לפרוק הכל, כי שם אין אף אחד שישתיק אותי. אני בוכה מגעגוע לאמי, שהייתה האדם היחיד שדאג לי והעניק לי חום ואהבה ללא תנאי. כאן אני לא יכול לסמוך על אף אחד, אפילו לא על העבדים האחרים. למדתי שהם לא יהססו לפגוע בי כשמדובר ברווחתם. אני נזכר במקום הצפוף והעלוב שיכולתי לקרוא לו בית. אני נזכר בחפצים שהיו בו, שיכולתי לטעון שהם שלי. עכשיו שום דבר לא שייך לי, כאן אני הרכוש של מישהו אחר.

הגדר הזו מפרידה בין שטחו של אדוני לבין שטחה של דוכסית הגרה לידו. לשניהם שטחים רחבים וגנים גדולים, מלאים בצמחים ירוקים, פרחים, פירות ועשבים ריחניים. אך כל היופי הזה הוא רק אשליה. אשליה יפה כל כך שהסתירה את הכיעור הגדול העומד מאחוריה. כיעור של הפרדה מוחלטת בין בני אדם, של התעללות, סבל, השפלה וכוח. הכיעור הזה מוסתר כל כך שאיש לא יכול לייפותו. אבל אני יודע את האמת, כי אני בתוכה. ראיתי את כל הדברים שקורים מתחת לפני השטח, לאחר שהדלתות נסגרות והאדון נמצא לבדו עם עבדיו. מעולם לא הבנתי מדוע זה מגיע לי, מה עשיתי לא בסדר... האם הסיבה לכך היא מפני שנולדתי לאמא ענייה? מפני שאני חלש? מפני שאני משתייך לעם שנוא ורדוף? כן... אלה בדיוק הסיבות שבגללן נחטפתי באותו הלילה.

הזיכרונות מאותו לילה קודר תוקפים אותי ולא נותנים לי לעצום עין לרגע. אני לא רוצה להיזכר! זה כואב לי מידי! כואב יותר מכל המכות, היריקות, הקללות, המשיכות, החניקות וההשפלות הקולניות והצורמות שאני חווה כמעט כל בוקר וערב מאז שנכלאתי במקום המפואר והגדול הזה, שנראה כמו גן עדן מבחוץ, אך מבפנים הוא גיהינום. כואב לי יותר מכל אלה, כי אני יודע... אני יודע שלא יהיה אף אחד שיוכל להוציא אותי מזה. אפילו לא אמי החלשה, שהתייאשה מגורלה המר והחלה לחלות עד שלא יכלה עוד לקום מהמיטה.

אני יודע שאני לבד, והבדידות הזו מכניעה אותי וכאילו לוחשת לי באוזן- "אתה כבר מת, טוני... אתה מת מבפנים".

_________
*התמונה מפינטרסט: https://pin.it/R9CTuXQSj