-טוני-
נשקתי לה על השפתיים. הדבר היחיד שהרשתי לעצמי להרגיש באותו הרגע היה שפתיה העדינות של קטרינה. הרגשתי כיצד היא מרפה, וזה עשה לי טוב. לא רציתי יותר מזה.
אילצתי את עצמי לנתק את שפתיי ממנה. "אני אוהב אותך. ואני תמיד אוהב אותך, קטרינה... לנצח".
"גם אני אוהבת אותך, טוני" הודתה בפניי בהתרגשות.
הלב שלי פרפר מרוב אושר. "כשאני לידך... אני האדם הכי מאושר שקיים" הודיתי גם אני בפנייה.
היא שתקה ארוכות והביטה בי מופתעת. "א-אני... איך אתה יכול להיות מאושר איתי? כל השנים האלה... אני מעולם לא ניסיתי להציל אותך. כל הזמן הדחקתי את הכאב שלך ולא הייתי מוכנה שתספר לי על הזוועות שאתה עובר. פחדתי לשאול, פחדתי לגלות, פחדתי... פחדתי שאני אאבד אותך. אני עד היום פוחדת!", דמעות חדשות הרטיבו את פניה היפות. "לא עשיתי למענך שום דבר, אבל אתה תמיד עשית למעני הכל! איך אתה יכול להיות מאושר עם מישהי כמוני? איך אתה יכול לאהוב אותי בכלל? הרי כל הזמן התרכזתי רק בעצמי ובבעיות שלי. לא מגיע לי בכלל שתאהב אותי!", בכייה הלך והתעצם.
ראיתי את פניה העצובות. הבנתי שהיא כועסת על עצמה, אבל לא הצלחתי להבין מדוע, וחוסר ההבנה הזה גרם לי להעלות על פני חיוך גדול ופשוט לצחוק.
היא הביטה בי בתדהמה ולא הבינה מה פשר השמחה שלי בזמן שהיא בוכה לפניי.
"הוי, קטרינה... את כבר הצלת אותי! את היא הסיבה שלא התייאשתי. את הסיבה שבגללה אני קם בבוקר ומשרת את אדוני, שאני חוזר בסוף כל יום לבית ועובד כמו חמור, שסובל את כל ההתעללויות, שהולך לישון בידיעה שיש לי למה לקום מחר! אני לא חי בשביל לשרת את האדון... אני חי בשביל להיות איתך, קטרינה! בשביל לשחק איתך, לצחוק איתך, לדבר איתך, לאכול איתך, לבכות איתך... בשביל להרגיש כמו ילד חופשי!", התקרבתי אליה עד שהגדר הארורה בלמה אותי. "מי נתן לי סלסלת אוכל טרי בכל בוקר? מי השתיק את הרעב שלי? מי העביר איתי את שעות היום במשחקים? מי הקריא לי סיפורים? מי לימד אותי לקרוא ולכתוב? מי שתה איתי תה חם ביום קר? מי חשף בפני את סודותיו הכמוסים? מי נתן לי להרגיש מועיל באמת כאשר ניסיתי לייעץ ולנחם?"
עיניה הגדולות נישאו לעברי בשתיקה.
"את, קטרינה! את ולא אף אדם אחר! מעולם לא ביקשתי שתוציאי אותי מכאן, מפני שזה לא מה שרציתי".
"אתה שוב משקר לי!" סיננה לעברי.
"אני לא משקר לך! אני נשבע! כל שאני רוצה זה להרגיש חי! לשכוח מהמספר המקולל שעל מצחי, לשכוח מהעבד שבי. לשכוח מ'שמונה' ולחיות את 'טוני'! לחיות את מי שאני באמת! ואני מסוגל לעשות את זה רק כשאני איתך!", הפעם גם אני דמעתי. כל כך רציתי שהיא תבין כמה היא יקרה לי.
שהיא תבין שהיא כל מה שיש לי.
-קטרינה-
הוא נראה כל כך מאושר כשאמר את הדברים הללו, כשהוא חשף בפניי את כל האמת שבליבו.
הדמעות שלו... הדמעות שלו רק הגבירו את הבכי שלי, אבל חייכתי אליו בכל זאת, רק כדי שימשיך להיות מאושר.
אבל בתוך ליבי, עמוק בפנים... חשבתי על היום שבו לא אהיה שם בשבילו כדי להעניק לו תכלית לחיים.
נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה. "אל תעזבי אותי! הישארי איתי רק עוד קצת!", כך הוא אמר. וכאשר שאלתי אותו מדוע הוא בוכה הוא ענה לי שהוא לא רוצה להיות לבד.
ופתאום שנאתי כל כך את התלותיות הזאת שהייתה ביננו. שבלעדיה שנינו נשבר, שבלעדיה נפסיק להיות מאושרים.
והאירוניה הייתה שהתלותיות הזאת היא למעשה המילה הנרדפת לאהבה.
אהבה כואבת.
__________
שם הציור: First Kiss
ציור מאת: zephy0
קישור: https://www.deviantart.com/zephy0/art/First-Kiss-502954017
__________
בונוס לחווית הקריאה:
YOU ARE READING
נער הנעליים (בהקפאה)
Fantasyטוני נמכר לעבדות בגיל שבע. אדונו מתאכזר אליו ומעביד אותו בפרך. המקום היחיד בו הוא מרגיש בטוח זה ליד הגדר שבקצה הגן. קטרינה נולדה למשפחה מיוחסת. לא חסר לה דבר בביתה המפואר, אך היא מרגישה שאינה מקבלת יחס ואהבה מאמה. מה יקרה כאשר ייפגשו השניים? האם יתח...
