פרק 24

111 9 7
                                    

-קטרינה-

הבוקר לא רציתי לצאת מהמיטה. המצאתי לאחת שכואבת לי הבטן כדי שלא תכריח אותי לקום ולהתארגן, אך היא לא השתכנעה ואמרה שתכין לי תה במקום חלב חם לארוחת הבוקר. בקושי נגעתי באוכל, שלא לדבר על התה שהתקרר.

"ראית אולי את דוכס?" שאלתי אותה.

היא הניעה את ראשה לשלילה. "הוא בוודאי מסתובב בחוץ".

"כשהתעוררתי הבוקר הוא לא היה בחדרי. הוא תמיד ישן איתי" עניתי לה. "וגם אתמול, כשהלכתי לגדר הוא לא היה שם. הוא תמיד מחכה לטוני. זה קצת מדאיג אותי".

"אל תדאגי לדוכס. הוא כנראה רודף אחרי איזה סנאי. הוא יחזור לאכול בקרוב, בזה אני בטוחה".

לפתע נכנס אחד המשרתים לחדר באומרו שארוסי מחכה לי ליד השער.

"אמור לו שאיני מעוניינת לפגוש אותו".

"הוא מתעקש שלא יזוז משם עד שתיראי אותו, גבירתי" השיב המשרת בחשש.

קמתי ממקומי בכעס ויצאתי מביתי לכיוון השער הראשי.

כשהגעתי, הבחנתי בבראד מתהלך הלוך ושוב לאורך השער בעצבנות.

השומרים עמדו בכניסה ולא נתנו לו להיכנס, בדיוק כפי שציוותי עליהם אתמול.

התקרבתי אליו בפנים זעופות. "מה לא הבנת? אני לא רוצה לראות אותך!"

"אני מוכרח לדבר איתך בדחיפות!" אמר בתוקף.

גלגלתי את עיניי. "אם יש לך משהו חשוב לומר, אמור זאת כאן ועכשיו" קבעתי.

"את יודעת שאני לא יכול..." אמר וסימן במבטו אל השומרים שהאזינו לשיחתנו.

"אם כך, אל תגיד. פשוט לך מכאן!" עמדתי על שלי והתרחקתי ממנו במהירות.

"אני מצטער על מה שקרה!" קרא לעברי בניסיון לעצור אותי. "באתי הנה כדי לבקש את סליחתך!"

עצרתי את הליכתי והסתובבתי לעברו. "לסליחה שלך כבר אין שום ערך מבחינתי!" קראתי והמשכתי בהליכתי המהירה. חשבתי שזה נגמר, אך הוא היה עקשן מידי.

"טוני ביקש ממך שתבטחי בי!" צעק והזכיר לי את היום ההוא שטוני השלים ביננו.

עצרתי באותו הרגע במקומי. "אתה צודק... טוני ביקש ממני שאבטח בך. אבל הוא לא עשה זאת כי הוא האמין שיש בך צד טוב", הסתובבתי לעברו במבט מיואש. "הוא ניסה לנחם אותי" אמרתי תוך כדי שאני מתקדמת לעברו. "הוא ידע שיום יבוא ואעזוב אותו לנצח, שאני אתחתן בעל כורחי עם גבר שלא אוהב ואחיה איתו עד יומי האחרון. כל מה שהוא עשה היה למעני, הוא כל הזמן חשב רק עלי ועל איך הוא יוכל להקל עלי את הכאב שבפרידה.

"הוא חשב שאתנחם מעט אם אבטח בך, אם אאמין שאתה רוצה בטובתי. ואולי הוא עשה זאת כדי לנחם מעט את עצמו, שהוא יעזוב אותי בידיעה שאני בידיים טובות, שלפחות ארגיש בנוח לדבר איתך כשעצוב לי כמו שתמיד נהגתי לעשות איתו. אבל שום דבר לא יוכל לשכך את הכאב שבפרידה ממנו!", נעמדתי קרוב לשער ועייני היו רטובות מדמעות שהתאמצתי לשווא לחנוק. "איך אוכל אי פעם לבטוח במישהו כמוך?! אני לעולם לא אהיה מאושרת עם גבר שמתנשא מעלי בלי סוף, שרואה את הנשיות שלי כחולשה, שפוגע בכבוד משפחתי, שמתנהג כלפיי באגרסיביות, שלועג לי וקורא לי ילדה טיפשה!" צרחתי עליו ודמעותיי הרטיבו את כל פניי. "אני לא מוצאת בך שום נחמה. אתה רק פוגע בי!"

הוא הביט בי בשתיקה רועמת ולא הגיב. זה הכעיס אותי. בעטתי בשער בעוצמה שגרמה לו להירתע בבהלה והסתלקתי משם בריצה. לא יכולתי עוד לסבול את מבטו, לא יכולתי להישאר עוד לידו.

רציתי שהוא יעלם מחיי.

_________
*התמונה מפינטרסט: https://pin.it/1d74WQXt8


נער הנעליים (בהקפאה)Where stories live. Discover now