נער הנעליים (בהקפאה)

פרק 6

-קטרינה-

אחת- שמה של השפחה המבוגרת, שנקראה כך על פי המספר המקועקע על מצחה- הייתה היחידה שידעה את סודנו. רק במשך שבועות ספורים הצלחתי לשמור זאת בסוד ממנה, אך אחת הפיקחית שמה לב להיעדרותי הפתאומית ולהיעלמותי במהלך היום, בזמן שכל שאר המשרתים והעבדים היו עסוקים כל כך בעבודתם. לא פלא שדווקא אחת הבחינה בזה, הרי תפקידה בבית הוא להשגיח עלי וכל זמן שאינה יודעת היכן אני דאגותיה גוברות והיא ממהרת לחפש אותי.

כשסוף סוף הצליחה לעקוב בחשאי אחרי ואחרי דוכס במשך יום שלם וגילתה את מחבואנו המוסתר היטב במעמקי הגן עד קצהו, היא לא האמינה למראה עיניה, שראו אותי מתיישבת לצד הגדר ומדברת עם אותו עבד שנראה נרגש מבואי, ואת דוכס שרץ להתחכך בזרועותיו.

"אבוי לי ואבוי לחיי! מה את עושה כאן עלמתי עם הילד הזר הזה לגמרי לבדך? התרחקי ממנו מיד!", מיהרה אלי בהיסטריה ומשכה אותי מן הגדר אל חיקה.

התנערתי ממנה בצעקה. הייתי כל כך מופתעת מהופעתה. טוני נראה מבוהל אף יותר ממני, פניו החווירו והוא נסוג לאחור בניסיון להתחבא בין השיחים.

"מה את עושה כאן? איך מצאת את המחבוא הזה?" שאלתי אותה בפליאה.

"עקבתי אחרייך, שובבה שכמותך. אז לכאן נעלמת כל הזמן... חכי שאספר על כך לאמך!"

"שלא תעזי!" צרחתי עליה.

"ועוד איך אספר לה! נשבר לי מהתנהגותך המרגיזה. את חושבת שתוכלי לעשות כל דבר העולה על רוחך ובסופו של דבר להפיל את האשמה עלי. ובכן, נמאס לי מזה. לא עוד, עלמתי הצעירה!"

השתתקתי באחת. היא אף פעם לא הרימה עלי את קולה בעבר.

"אנחנו חוזרות הביתה ברגע זה!" אמרה בהחלטיות ומשכה בידי. "וזאת הפעם האחרונה שאת באה לכאן".

"לא, בבקשה, אל תיקחי אותה!" קרא טוני מעבר לשיחים, נשען על הגדר ושלח את ידו בניסיון לתפוס בשמלתי.

"את לא תגידי לי מה לעשות!" קראתי בכעס. "אני אספר עליך לאמי והיא תעניש אותך! אסור לך לצעוק עלי כך! את סתם שיפחה עלובה!"

"אין לך שום מושג כמה אני סובלת מהלשנותייך. מדוע את רעה אלי כל כך? האם איני מטפלת בך כראוי? מה עשיתי שגוי במשך שש שנות חייך שגידלתיך?" שאלה אחת בייאוש.

לא ידעתי מה לענות לה.

"גבירתי..." פתח טוני את פיו ובכך שבר את השתיקה. "אנא ממך, אל תספרי לאמה על פגישותיה איתי. אני שכנעתי אותה לבוא הנה ואיני רוצה שתיענש בגללי".

אחת הביטה בו בפליאה, עיניה היו פעורות אל עבר הילד הצנום והקטן. "הוו, איני דואגת באשר לה. אתה הוא שצריך לחשוש מעונש, ילדון", בקולה נשמעו רחמיה עליו.

"בבקשה, אל תלשיני עליו! אהיה ילדה טובה מעכשיו, אני מבטיחה!" הפעם התחננתי אליה. כעסי והתנשאותי נעלמו כלא היו.

אחת הופתעה מהקלות בה הבטחתי לה הבטחה שכזאת. לאחר רגע ארוך של מחשבה ונעיצת מבטיה בטוני ובי ענתה את תשובתה- "אם למען הילד הרגיש וטוב הלב הזה את מוכנה לשנות את התנהגותך, אוי לי אם אהרוס זאת".

פניי האירו מאושר.

אחת נאנחה עמוקות. היא הסכימה לשמור זאת בסוד, בתנאי שאני אעבוד על משמעת ואפסיק להקשות עליה. יתרה מכך, מאז שאחת הבטיחה לשמור את החברות שלנו בסוד היא חיפתה עלינו ומצאה תירוצים לאמי כאשר הייתי מאחרת לארוחות הערב. מאז, היא גם זו שדאגה לארגן את סלסילת האוכל שמביאה אני לטוני בכל בוקר. בחורפים הקרים הייתה מחביאה בעגלת המשחקים קנקן חלב חם או סיר מרק והייתה מוזגת לנו עד ששבענו. אמי לא חשדה בדבר, מכיוון שהייתה מסיימת את עיסוקיה בחצר המלכות רק לקראת הערב וכנראה שגם שמחה שהתבגרתי ושאיני משגעת אותה יותר. סבתי בכל מקרה אינה מתעניינת לשלומי ומרוכזת רק בעצמה ובתחביביה, ואדון רויאר גם כן היה חוזר מחצר המלכות רק לקראת הערב, כך שלטוני הייתה האפשרות להתחמק לגדר לאחר שסיים את מטלותיו ולחזור לבית רק כאשר התחיל להחשיך.

טוני ואני העברנו כל יום יחד. חוץ מפעמים ספורות בהן טוני לא הופיע ליד הגדר, ולמחרת כשהיה מופיע היה מספר שאדונו החליט להישאר בבית מסיבות כאלה ואחרות, ולכן לא יכול היה לברוח אליה. היו אלה הימים השנואים עליו ביותר. יכולתי להבין מדוע, בדרך כלל היה חוזר ממש תשוש יום למחרת, ולפעמים חבול ופצוע. כמו ביום ההוא שכעסתי עליו שלא הופיע ליד הגדר.

הוא מעולם לא סיפר לי מה הוא חווה בתוך הבית באותם ימים שכאלה, ובכלל על כלהפעמים שבהן אדונו היה מתאכזר אליו, ואני מעולם לא העזתי לשאול על כך. פחדתילשאול. ויותר מכך... פחדתי לדעת את התשובה.

_________
*התמונה מפינטרסט: https://pin.it/3jI2vhu9i