נער הנעליים (בהקפאה)

פרק 15

-טוני-

גופי התאבן בין רגע כשהבחנתי בדמותו של נער הקרוב לגילי, לבוש בגדים יוקרתיים ומכובדים למדי, שהתבונן עלינו במבט מלא שנאה וצל העץ כיסה את פניו באפלוליות.

ידעתי מיד שזה בראד.

הוא התקרב אל הגדר באגרופים קמוצים וכאשר גופו נחשף לאור השמש יכולתי להבחין בבירור בקמטי הכעס שהצטברו על מצחו, והצלקת שעל לחיו השוותה לו מראה מאיים עוד יותר. הוא התבונן בנו בשתיקה, בעיקר בי, והפחד שלי התעצם מרגע לרגע.

"כמה זמן עמדת שם והאזנת לנו?" שאלה קטרינה בצרידות.

"מספיק זמן כדי להבין עד כמה את מתעבת אותי" ענה לה בקרירות. "מעולם לא אמרו עלי מילים פוגעניות כאלה. אני מניח שללכלך עלי מאחורי גבי עושה לך טוב, או לפחות מנחם אותך מעט".

קטרינה השתתקה באחת והשפילה מבטה. בראד התקרב עוד יותר לגדר עד שממש היה לידנו ונעץ בי את עיניו. "אז לכאן ברחת... מי היה מאמין שאמצא אותך מדברת עם עבד, ועוד של אדון אחר".

"איך מצאת את המחבוא הזה?" שאלה אותו קאט בתקיפות.

"את קוראת למקום הזה מחבוא?! כל שהייתי צריך לעשות זה לעקוב אחרייך מבלי שתרגישי בי".

"אל תספר לאף אחד!", ניסתה להישמע מאיימת, אך קולה רעד וחשף את פחדה. "אם תספר עליו למישהו אני אדאג שאמי תבטל את החתונה!"

"האם את מנסה לאיים עלי?!" ביזה אותה בקולו הקשוח והתקרב עוד יותר אל הגדר בצעדים מאיימים.

"התרחק!", קטרינה הדפה אותו לאחור בניסיון להרחיקו מהגדר וממני.

"ילדה חצופה! איך את מעזה?!" קרא בראד והתקרב אליה עד שהיא כשלה לאחור ונצמדה בגבה לעמודי הגדר, ראשו רכן מעליה וגופו החסון והגבוה סגר עליה. דוכס התחיל מיד לנבוח.

"הנח לה!", מיהרתי מיד להרחיקו ממנה. שלחתי את ידיי בין העמודים ומשכתי אותו בחליפתו, אך ברגע שניסיתי להפריד ביניהם הוא מיהר לאחוז בחולצתי והצמיד אותי בכוח לגדר.

"אתה אמיץ מאוד יחסית לעבד!" סינן לעברי, כשעיניו במרחק אפסי מעיניי ושיניו חשוקות. באותו הרגע לא הבטתי אליו בפחד, אלא נעצתי בו את עיניי במבט מלא כעס ואיפוק, כמשדר לו שאילולא הגדר הייתי משיב באלימות.

"עזוב אותו!", היא מיהרה למשוך אותו ממני, אך הוא היה חזק יותר ממנה ודחף אותה אל העשב. דוכס מיהר לזנק עליו ולנשוך את מכנסיו. הוא נרתע לאחור וניער מעליו את דוכס באגרסיביות.

"הפסק מיד! אתה מכאיב לו!" צרחה עליו בזעזוע.

"נמאס לי! אני הולך מכאן. את עוד תתחרטי על כך, ילדה!" צעק והצביע עליה באיום.

"אל תלשין עליו! בבקשה!" התחננה קטרינה והדמעות החלו לזלוג מעיניה, אך בראד נשאר אדיש לבכייה והחל לצעוד בחזרה לשביל הגן. היא כרעה על ברכיה והמשיכה בתחנוניה אליו בעוד הוא ממשיך להתרחק ממנה. "אל תספר לאביך! בבקשה! אני מתחננת!"

הוא מיהר למצוא את הדרך הראשית ולחזור על עקבותיו, בעוד הליכתו לא יציבה והוא משמיע קולות אנחה ונהמה שהפגינו את כעסו. הוא ללא ספק היה עצבני ומבולבל.

קטרינה שבה אליי ופרצה בבכי. "מה אם הוא יספר זאת למישהו?"

"הוא לא יספר" ניסיתי להרגיעה, למרות שבליבי הייתי מפוחד בהרבה ממנה.

"ומאין אתה כל כך בטוח?"

"אני לא בטוח... אני יכול רק לקוות".

_________
*התמונה מפינטרסט: https://pin.it/50boe4VF6