נער הנעליים (בהקפאה)

פרק 17

-טוני-

כשהסתובבתי בחזרה להביט בשניהם ראיתי את בראד בשליטה מלאה. עיניו אמנם נפערו בסקרנות, אך הוא לא נראה נרגש במיוחד למראה הצלקות שעל גבי. קטרינה, לעומתו, נראתה מבוהלת מאוד. היא התנשמה במהירות ולא העיזה להביט שוב לעברי. סידרתי את חתיכת הבד המרופטת כך שתסתיר שוב את גבי. הרגשתי בושה גדולה.

"מדוע אתה מתעניין כל כך במצבי?" שאלתי את בראד בשקט.

בראד נאנח עמוקות והשתתק לרגע. "שמעתי שהחורף הולך להיות קשה במיוחד השנה. איני חושב שתוכל לשרוד אותו במצבך" ענה לי.

הרכנתי את ראשי בשתיקה ובלעתי רוק. עד כה הצלחתי להסית את המחשבות הללו מראשי ועכשיו הן שבו לתקוף אותי. מחשבות על הסוף שלי קרב ובא.

"הסתלק מכאן, בראד!" התפרצה קטרינה. "לא הייתי צריכה לבטוח בך, אסור היה לי להביא אותך הנה!"

"מדוע את מסלקת אותי? אני בסך הכל אומר לו את האמת!"

"לא תמיד רוצים לשמוע את האמת! במיוחד לא בצורה הזו!"

"באיזו צורה?"

"אתה אומר כל מה שאתה רוצה מבלי לשקול את דבריך. אתה מדבר ישירות ולא חושב לרגע על האדם שמולך. בכלל לא אכפת לך איך אחרים מרגישים בעקבות מה שאתה אומר. אתה שואל את טוני שאלות קשות ומצפה שהוא ייתן לך תשובות, אבל קשה לו לענות על השאלות שלך, וישנם דברים שלא שואלים עליהם! וחוץ מזה, אינך יכול לדעת הכל!"

"אני לא מבין מה את רוצה ממני. לא עשיתי שום דבר שהוא לא בסדר!", התגונן. "ביקשתי ממך סליחה כאשר פגעתי בכבודך. התחננת בפני שאשמור את החברות שלכם בסוד- ולא סיפרתי על כך לאיש. דרשת שאשבע לך פעמיים- נשבעתי. הבנתי שאת רוצה להיות בחברתו ולא בחברתי- ולכן הבטחתי שאלך. אבל מדוע את כועסת עלי ומאשימה אותי על כך שאני מסוגל לשאול שאלות קשות ולהכיל את התשובות הקשות? מפני שזה משהו שאת לא מסוגלת לעשות, כי את רגישה מידי?!"

קטרינה פערה את פיה בהלם. "אתה אומר שאני רגישה מידי כי אני אישה?!"

"לא אמרתי את זה!"

"אבל התכוונת לזה!"

"את באמת רוצה שנריב שוב?"

"לא. אני רוצה שתלך!"

"אז את מתחמקת ממני? את מתחמקת ממנו? מפריע לך כל כך שאני מדבר איתו על דברים שכואבים לו ושהוא נאלץ לשמור בבטן ולא מוכן לספר לך כי את שברירית?! הוא רוצה לספר לי, אני לא מכריח אותו!"

"די, מספיק!" קראתי בקול מתחנן. "אולי תפסיקו לריב פעם אחת ופשוט תקשיבו אחד לשנייה? מדוע אינכם מנסים להבין את הצד השני בלי לשפוט אותו כל הזמן?!"

שניהם השתתקו כמו דגים ונראו נבוכים, אך כעבור שניות שלחו מבטים נרגזים זה אל זו.

נאנחתי אנחה גדולה. הבטתי בבראד ולאחר מכן בקטרינה והבנתי שזה הזמן הנכון לספר לה. "קטרינה... אני נחשף לאלימות מידי יום. את לא נחשפת לזה מימייך, כי אמך ואחת דאגו לך. אני מאמין שבראד נחשף לאלימות, אמנם הוא לא חווה זאת על בשרו, אך בוודאי ראה כמה מקרים בחייו".

קטרינה הביטה בבראד, שהנהן בהסכמה לדבריי.

"בראד", פניתי אליו. "קטרינה הפגינה רגישות כלפי כאשר ביקשתי ממנה שנהיה חברים. היא לא התעלמה מהמצוקה שלי, היא לקחה סיכון גדול לשמור את החברות שלנו בסוד ובזכותה אני שורד יותר משבע שנים ואמשיך לשרוד כל עוד היא לצדי. היא אמיצה ואתה צריך להעריך אותה על כך".

בראד הביט בקטרינה והרים גבה, אך נראה שהפך בדבר.

"קטרינה", פניתי אליה שוב. "בראד לא אנוכי. אם הוא היה כזה הוא היה מלשין עלינו, אבל הוא לא עשה זאת. הישירות שלו יכולה להתפרש כהתנשאות, אבל אני חושב שדווקא הישירות הזאת מעידה על כך שהוא אדם כנה מאוד, ואם הוא נשבע לך- עלייך לבטוח בו".

קטרינה השפילה את ראשה. היה רגע ארוך של שקט. שניהם לא העזו להסתכל לכיוון השני, אלא הביטו בצמחיה שסביבם כאילו מחפשים דרך מילוט מהאמת שהוטחה בפניהם.

אני הבטתי בשניהם בחוסר סבלנות. שמישהו מהם יאזור קצת אומץ ויגיד כבר משהו. שמישהו מהם יהיה מוכן לוותר על גאוותו רק לרגע!

לפעמים אני פשוט לא מצליח להבין כיצד חייהם של אנשים עשירים מלאים בתסבוכות... הרי יש להם הכל! ובכל זאת הם מוצאים על מה לריב... שקרים, רכילויות, תחרויות אין סופיות על כבוד... אנשים רצים אחרי הכבוד, שמים אותו במרכז, כשלמעשה הדבר שחשוב להם באמת נמצא במקום אחר לחלוטין- משפחה, חברים, אהבה, כישרון חבוי, חלומות מודחקים- והם מפספסים אותו בלי להרגיש בזה אפילו! כי הם מסתנוורים מיופי שיקרי וחיצוני בלבד, ולכן הם גם לעולם לא יהיו מסופקים, כי הדבר הזה לא ממלא אותם מבפנים, הוא לא נשאר איתם לנצח. הוא רגעי וחולף. ובסוף... הוא גם מכה חזק.

אני מזמן הפסקתי לחלום על חופש, כי הוא כבר לא הדבר הכי חשוב בחיי. הדבר הכי חשוב לי כרגע הוא להיות קרוב לקטרינה, כי היא זאת שמחזיקה אותי בחיים, היא האהבה של חיי. היא זאת שגורמת לי להיות מאושר.

קטרינה הייתה הראשונה שפתחה את פיה. "אני מניחה שאתה צודק, טוני", היא הביטה בבראד. "אני מצטערת שלא בטחתי בך וקראתי לך אנוכי".

ראיתי שהיה קשה לה לומר זאת, אך האומץ שלה נתן גם לבראד את האומץ להתנצל.

"אני מצטער שלא הערכתי אותך" התנצל בראד.

"אני סולחת לך" השיבה לו. שגם זה מעשה לא פשוט בכלל, ועל כך אני מעריך אותה אף יותר מתמיד. אני מבין שהיא מתבגרת עם הזמן ושהקשיים שנוצרים עקב החברות שלנו מעמידים אותה בניסיונות שמאלצים אותה ללמוד על זהותה ודורשים ממנה להשתנות, להפוך לבוגרת, להתקדם לשלב הבא של החיים.

נשמתי לרווחה וחייכתי לשניהם. "העיקר שהשלמתם".

כעבור רגע של שקט בראד נעמד על רגליו. "אני אניח לכם עכשיו. אקרא לקטרינה כשאצטרך ללכת" אמר לנו. הוא נעלם בין העצים והשאיר את שנינו לבד.

חייכתי לקאט וקיוויתי שהיא תסלח לי על שגרמתי לה לזעזוע היום. היא ליטפה את לחיי ברוך ולחשה לי שהיא מצטערת על שהיא לא מספיק חזקה כדי לשאת את הכאב שלי, ואני לחשתי לה שזה בסדר ושמעולם לא ציפיתי ממנה לעשות זאת.

"אני חושבת שעשית היום את הדבר הכי קשה בעולם" אמרה לי בחיוך קל.

"מה עשיתי?" שאלתי מופתע.

"השלמת ביננו. אולי מעכשיו המפגשים איתו לא יהיו כל כך נוראיים".

_________
*התמונה מפינטרסט: https://pin.it/50boe4VF6