נער הנעליים (בהקפאה)

פרק 4

-קטרינה-

קמתי הבוקר עם המון מרץ. אכלתי את כל ארוחת הבוקר, התאמנתי בנגינה על נבל ושיחקתי עם דוכס בגן.

כשהגיעה שעת צהריים דילגתי בקלילות בין שבילי הגן בהתרגשות, כשאני גוררת אחרי עגלת עץ ובה בובות וחפצים שונים. דוכס קיפץ לידי, גם הוא נרגש.

הייתה זו שעת צהריים מוקדמת. אתמול קבעתי עם טוני שנפגש ליד הגדר ונקיים מסיבת תה עם הבובות האהובות עלי. טוני נראה נלהב מהרעיון ואמר שיחכה לי בדיוק באותו המקום שבו נפגשנו לראשונה. עבר זמן רב מאז ערכתי מסיבת תה. תמיד הייתי משחקת עם עצמי ומדברת אל בובותיי כאילו היו יצורים חיים. הפעם אשחק ואדבר עם עוד ילד שיוכל להשיב לי ולהפוך את המסיבה למהנה הרבה יותר.

הגעתי אל קצה הגן והבטתי אל עבר הגדר. טוני לא היה שם. התקרבתי אל הגדר והבטתי סביב. טוני לא נראה באופק. התיישבתי על הדשא הרך לצד הגדר וחיכיתי. ההתלהבות החלה להתפוגג.

עברה בערך שעה וטוני עדיין לא הגיע.

השמש החלה לשקוע. טוני עדיין לא הופיע.

"איך הוא יכול לשכוח?!" התרגזתי. "הרי אתמול הוא אמר בעצמו שיחכה לי!"

דוכס ילל בשקט והתגלגל בעשב. קמתי על רגליי, ניערתי את שמלתי ומשכתי את העגלה בחזרה על עקבותיי. הייתי נרגזת, עייפה ומצוברחת.

הגעתי לביתי מזיעה מהדרך. השפחה המבוגרת, אחת, הבחינה בי ובשמלה המלוכלכת מאבק האדמה והובילה אותי אל חדר הרחצה.

בערב, שכבתי במיטה והבטתי בתקרה המעוטרת בציורי פרחים. כותונת הלילה הלבנה שלי הריחה בריח של ורדים. מיטת האפיריון הוורודה כשל נסיכה הייתה גדולה ממני בהרבה. ראשי צלל בין כריות המשי המלאות נוצות אווז, הרכות והנעימות למגע. התכסיתי בשמיכת הכותנה שלי וליטפתי את פרוותו של דוכס שנח לצדי.

אני לא אלך מחר אל קצה הגן. אם יחכה לי שם שלפחות ירגיש כיצד הרגשתי כשחיכיתילו זמן רב. הוא יקבל את שמגיע לו. 

-טוני-

רצתי אל עבר הגדר בצליעה. זחלתי מתחת לשיחים עד שנגעתי בעמודי המתכת הקרים. הערב ירד, הירח הופיע בשמיים מבין העננים האפורים והרוח הקרירה נשבה על פניי. היה ברור לי שאיחרתי את המועד.

קטרינה כבר לא הייתה שם.

לשון קטנה ורטובה ליקקה את ידיי שחיבקו את רגליי המקופלות, כשראשי טמון ביניהן בעייפות. הרמתי באיטיות את ראשי וידעתי שזה דוכס. אור הבוקר סנוור את עיניי. חייכתי חיוך קטן וליטפתי את ראשו של הכלב. הבחנתי ברגליה של קטרינה, שנעמדה קרוב לגדר. נשאתי את עיניי כדי להביט בה. ידיה היו שלובות ופניה הכעוסות הביטו עלי מלמעלה.

התרוממתי אליה. "פחדתי שלא תחזרי יותר" אמרתי בשקט ופניי עייפות. עיני השמאלית נפוחה מעט, על שפתיי דם יבש ועל ידיי ורגליי סימנים כחולים.

קטרינה נרתעה מהמראה החבול שלי. המבט הכועס התחלף למבט מודאג. "מה קרה לך?" שאלה אותי.

אילצתי את עצמי לחייך אליה. "א-אני... נפלתי. זה לא נורא, אני בסדר" שיקרתי לה.

קטרינה השתתקה והמשיכה לבהות בפניי החבולות בדאגה.

"חשבתי שכעסת עלי על כך שלא הגעתי בזמן אתמול ושתפסיקי לבקר אותי, אבל בכל זאת חזרת" סיפרתי בהתרגשות.

קטרינה חזרה לשלב את ידיה ודיברה בהתנשאות. "חזרתי כי ריחמתי עליך. ידעתי שתחכה לי עד שאחזור" אמרה כשסנטרה למעלה.

לא נעלבתי מהתנשאותה עלי. למעשה, לא היה לי אכפת. ידעתי מהרגע הראשון שהיא מפונקת ושחצנית. היא בכלל לא דאגה להסתיר זאת. התנהגותה דווקא שעשעה אותי. למרות כל ניסיונותיה להתרומם מעלי ולהנחית אותי, הרגשתי שיש לה לב טוב. לכן ראיתי בהתרפסותי דרך נהדרת לספק ולרצות אותה. שתקטין אותי כמה שתרצה אם זה עושה לה טוב. העיקר שזה גורם לה להישאר בחברתי.

"אני מאוד מודה לך על כך, קאט" אמרתי וצחקקתי מקיצור שמה.

"שמי הוא קטרינה!" נזפה בי.

"מהיום אקרא לך קאט!" קראתי. "זה יהיה שם החיבה שלך" חייכתי אליה בניסיון לרכך אותה מעט.

קטרינה גלגלה את עיניה ונאנחה. "טוב, שיהיה..."

"נוכל לשחק עכשיו במסיבת תה!" קראתי בהתלהבות. דוכס נבח כמסכים לדבריי.

"בסדר. אני אלך להביא את העגלה, אבל חכה לי כאן ואל תזוז!" הורתה לי באצבעה.

חייכתי בשובבות, התיישבתי על הדשא ושילבתי את רגליי. "אני לא אזוז מכאן,קאט. אני מבטיח!"

_________
*התמונה מפינטרסט: https://pin.it/387y11r7m