נער הנעליים (בהקפאה)

פרק 9

-טוני-

תפקידי השתנה מעט לאורך השנים.

בהתחלה, כשעוד הייתי בסך הכל ילד קטן וחלש כבן שבע, התפקידים שהוטלו עליי היו משימות שילד בגילי יוכל לעמוד בהן. מהר מאוד הבנתי שאם איני רוצה לחטוף עונשים עליי לעבוד מהר ולא להתמהמה, להתרכז בעבודה ולסיים את מטלותיי בזמן. לא ידעתי אז לקרוא שעון, לכן הייתי מחשב את הזמן לפי השמש והירח.

ידעתי בדיוק מתי עליי לקום- עם אור ראשון של בוקר. בכל יום הייתי מתעורר לפני כולם, מצחצח את כל זוגות הנעליים של המשרתים ומיד לאחר מכן מנקה את כל סירי הלילה.

כשאני מסיים אני הולך עם כל העבדים אל חדר האוכל המיועד לנו הנמצא בקומת המרתף- חדר רחב שרצפתו מכוסה שטיחים גסים ומחצלות- כולנו מתיישבים עליהם וממתינים לקבלת האוכל, שיינתן לנו רק לאחר שהמשרתים התיישבו לאכול בחדרם. לאחר מנת בוקר שגרתית ותפלה, שכללה בדרך כלל פרוסת לחם יבש ומרק עם חתיכות של ירקות או קליפות תפוחי אדמה ללא תבלינים וללא טעם, היה עלי לשטוף כלים במטבח. אחר כך הייתי יכול לנוח עד הצהריים. בזמן הזה הייתי בורח לגדר ומבלה עם קטרינה.

בשעה שהשמש הייתה נמצאת גבוה מאוד בשמיים ידעתי שעליי לחזור למנת צהריים. לא הייתי חוזר בשביל האוכל, כי לא ציפיתי שאצליח להשיג משהו לאכול. זאת מפני שמנת הצהריים תמיד מורכבת משאריות של האדון והמשרתים.

תמיד נכנסת לחדר האוכל אחת השפחות של המטבח ובידיה שק גדול. עוד לפני שהיא מספיקה למצמץ מיד קמים על רגליהם כולם ומסתערים לעברה בקריאות ודחיפות. השק נשמט מידיה וכל תכולתו נופלת לרצפה. ערמה גדולה של שאריות טובות- חתיכות לחמים, פרוסות עוגות, שברי עוגיות משובחות, פירות וירקות מבושלים ועוד מיני מטעמים שונים. לפעמים אפשר למצוא שם אפילו קרעי בשר, חציל צלוי וקוביות גבינה. תוך שניות ספורות לא נשאר פירור. העבדים רומסים, דוחפים, דורכים, בועטים ונושכים, עושים הכל כדי להכניס דבר מה לפיהם ולטעום משהו שהוא לא מרק וחתיכות תפוחי אדמה.

אני מעולם לא ניסיתי לקחת דבר מהערימה הזאת, גם כי שנאתי את הצורה בה כולם מתנפלים על השק וקורעים אותו לגזרים כמו חיות פרא, וגם כי ידעתי שאצא רק עם פציעות ונזקים אם אנסה. אני רזה וקטן, הגברים הם אלה שבדרך כלל מצליחים להכות בכולם ולקבל הכי הרבה. הרזים מנסים להשתחל בין כולם, לשלוח את ידם הרזה ולחטוף איזה משהו, והצעירים שביניהם עומדים בצד ומחכים ללקק את הפירורים שנשארו, אם נשארו.

אני רגיל שלא לאכול כלום במהלך היום. היו אפילו ימים שלא הייתי אוכל בכלל, כי עבדים אחרים היו חוטפים מידיי את המנה שלי. היו ימים בהם אכלתי את העשב שבגן מרוב רעב. מחר אשמור טוב יותר על המנה התפלה שלי- כך אמרתי לעצמי תמיד.

אך מאז הכרתי את קטרינה אין אני דואג באשר לאוכל. היה יום בו קטרינה שמעה את קרקורי הבטן הרעבה שלי ומבלי שביקשתי פינקה אותי במאכלים טעימים בהרבה ממנת הבוקר התפלה. מאז, בכל בוקר היא מביאה לי סלסלה קטנה ובה כיכר לחם עשירה בדגנים, פרי וירק, ולפעמים אפילו כמה עוגיות.