כעבור ארבע שנים.
-טוני-
"אני יודעת שאתה מסתיר ממני סודות" אמרה לי קטרינה ביום קריר ומושלג אחד.
"על מה את מדברת, קאט?" שאלתי בתמימות, כשאני מתעטף יחד עם דוכס בשמיכת הקטיפה שהביאה לנו אחת ולגמתי מספל התה. בליבי התרגזתי מעט, כי היא עצרה את קריאתה בדיוק בחלק המותח שבספר, שבו גיבור הסיפור נמלט מפושעים המנסים להורגו.
"אני מדברת על זה" ענתה לי והצביעה עלי, אבל הבנתי שלא עלי היא הצביעה, אלא על החבלות והצלקות החדשות שעל פניי. וגם אם לא הבחינה בכל האחרות שהתווספו על ידיי, רגליי ובעיקר על גבי, הבנתי שהיא מתכוונת גם להן.
משכתי בכתפיי. "תאונת עבודה" תירצתי לה כרגיל.
"אתה בסך הכל מצחצח נעליים!" רגזה קאט. "אל תשקר לי! אני יודעת שאתה משקר!", קולה אמנם גבר, אך היה בו צליל שהבהיר את חששותיה.
אני זיהיתי אותו כמובן, הרי אני מכיר אותה ויודע עד כמה שברירית היא. למרות הרצון שלה לדעת מתלווה אליה גם הפחד. אך אני תוהה עוד כמה זמן אוכל להסתיר זאת ממנה. הצלקות האלה אינן נעלמות והן רק מתרבות מפעם לפעם. היא לא עיוורת והיא לא מעלימה עין מהן, ואני שם לב שזה מציק לה. בכל פעם מחדש היא מנסה להיות גיבורה ושואלת, אבל אני מתחמק בעדינות עם תירוץ נוסף.
היא כבר בת עשר, אולי באמת הגיע הזמן שתדע.
שתקתי ארוכות, מתחמק מעיניה. לבסוף הבטתי בה ישירות. "אספר לך את האמת.אבל רק אם תבטיחי לי דבר אחד".
-קטרינה-
"הבטיחי לי שלא תנסי להציל אותי". זאת הפעם הראשונה שטוני הביט בי במבט רציני כל כך.
הבטתי בו בדממה. אם זה התנאי שלו על מנת שיספר לי את האמת שמאחורי הצלקות, כנראה שטוני נמצא בסכנה ממשית. זה גרם לליבי לפעום בחוזקה ובמהירות. צמרמורת חלפה בגופי ואני בקושי הצלחתי להגות את שאלתי.
"מדוע אתה מבקש ממני להבטיח לך דבר כזה?" שאלתי באיטיות.
טוני הביט בי בעיניו הגדולות והכחולות והבעה עמוקה של צער השתקפה בהן. "מישהו עלול לגלות אותנו" לחש לי, כאילו מנסה להסתיר את סודו מהשיחים שהסתירו את מחבואו. כאילו היה ביכולתם להלשין עליו לאדונו.
מעולם לא העליתי על דעתי שארגיש את הסכנה שבחברות שלנו בצורה כה עוצמתית כמו עכשיו. ראיתי את הפחד הגדול בעיניו של טוני. בהייתו הממושכת בי הלחיצה אותי. הוא חיכה להבטחה.
כיצד אוכל להבטיח לו דבר כזה? כשאני יודעת שחברי הטוב והיחיד - מלבד דוכס, כמובן - נמצא כל העת במצוקה בתוך אחוזת אדונו... איך אוכל להבטיח לו שלא אנסה לעזור לו? איך אוכל להקשיב לתיאורי הסבל שלו ולדעת במשך כל העת בליבי שלא אוכל לשנות זאת?! איך אוכל להביט שוב בעיניו?! זה כאב לי כל כך. ולמרות כאבי ידעתי שלטוני כואב יותר.
שפתיי רעדו. מה אגיד לו?
"א-אני... אני לא יכולה" גמגמתי.
"את חייבת!" לחץ עלי טוני. "הבטיחי לי, קטרינה!" הפעם קולו דרש ממני. אם קרא לי בשמי המלא ולא בשם חיבתי סימן שהוא רציני בדבריו. הוא לאיניח לי עד שאבטיח לו. ידעתי זאת כי אני מכירה אותו כל כך טוב. הרי אנו חברים כבר במשך ארבע שנים תמימות.
_________
*התמונה מפינטרסט: https://pin.it/1DWDd8HzH
YOU ARE READING
נער הנעליים (בהקפאה)
Fantasyטוני נמכר לעבדות בגיל שבע. אדונו מתאכזר אליו ומעביד אותו בפרך. המקום היחיד בו הוא מרגיש בטוח זה ליד הגדר שבקצה הגן. קטרינה נולדה למשפחה מיוחסת. לא חסר לה דבר בביתה המפואר, אך היא מרגישה שאינה מקבלת יחס ואהבה מאמה. מה יקרה כאשר ייפגשו השניים? האם יתח...
