נער הנעליים (בהקפאה)

פרק 18

-טוני-

מאז שבראד גילה את סודנו הימים עברו קצת אחרת.

בהתחלה, כשעוד העסקה ביניהם הייתה טרייה היא נשמרה כמו שהיא, ובמשך שבועיים בערך בראד היה מעלה את מספר המפגשים על מנת לזכות בהתבודדות שלו והיה מספר לקטרינה שהמפגשים האלה הם רכילות טובה לנתינים. בשלב מסוים בראד התחיל להתקרב יותר אלינו ולהעביר עמנו את הזמן, בטענה כי כבר נמאס לו להיות לבד. כנראה מתוך שעמום הוא חיפש את חברתנו, או כי פשוט בכל פעם שבא לאסוף את קטרינה היינו מבקשים ממנו שייתן לנו עוד כמה דקות של משחק, והוא היה יושב מתחת לעץ ומתבונן בנו נהנים וצוחקים ביחד, ונראה שזה גרם לו למעט קינאה וחשק.

בראד דאג להשלים עם דוכס, בכך שהעניק לו חתיכת בשר לאחר כל תרגיל שהוא ביצע בהצלחה. ואפשר לומר שדוכס סלח לו די מהר.

בכל שבוע היה לפחות יום אחד בו היינו ארבעה- קטרינה, בראד, דוכס ואני. דאגנו לעדכן את אחת בהצטרפותו של בראד ומאז היא מצרפת עוד ספל תה לעגלה או עוד קערית מרק.

מאז שקטרינה ובראד השלימו המתח ביניהם התפוגג ובראד ביקש ממנה לבלות בחברתנו יותר מפעם אחת בשבוע. לפעמים היינו משחקים כולנו יחד, לפעמים היו שניהם מתאמנים בריקוד או קוראים ספרים ובזמן הזה הייתי מלמד את דוכס לבצע תרגילים חדשים, למרות שזה נעשה קשה יותר עכשיו כשדוכס כבר גדול והוא אינו יכול לעבור אלי דרך סורגי הגדר, אבל אנחנו מוצאים יחדיו דרכים יצירתיות לזה. לפעמים הייתה קטרינה קוראת לכולנו מספר הרפתקאות. לפעמים פשוט התחשק לנו לשכב על הדשא ללא מעש ולהרגיש בקרני השמש שחדרו מבעד לעצים, אם היה זה יום חריג וחם באמצע החורף. אך במקרה שירד שלג היינו זורקים זה על זה כדורי שלג. ואם היה יורד גשם- היינו מסתתרים מתחת לשיחים ומחקים קולות של חיות. כך הפכנו לידידים טובים.

חברים.

הזמן חלף מהר כל כך שלא שמתי לב שקטרינה כבר בת ארבע-עשרה, ואם לחשב לפי גילה של קטרינה, משמעות הדבר שאני כבר נער גדול כבן שש-עשרה. ובראד הפך לנער בוגר ונאה בן שבע-עשרה.

לא הכל היה זוהר. בחורפים הייתי חולה המון ותמיד הרגשתי את אותה הרגשה מרה שהזכירה לי את דבריו של בראד- מצבי רע מאוד וייתכן שלא אשרוד עוד זמן רב. קטרינה תמיד הייתה מביאה לי תרופות כשהבחינה שאיני חש בטוב, ומספרת לי שהייתה מעמידה פנים שהיא חולה כדי שאמה לא תחשוד באחת, שהייתה לוקחת תרופות לעיתים קרובות עד שאזלו והיה צורך לקנות עוד מהן.

הרגשתי שעליי לנצל בכל מחיר את ימי האחרונים בקרב חבריי וליצור כמה שיותר רגעים מתוקים שלנו יחד, שייכפו על העצב המר שבליבי.

בוקר אחד הודיע משרתו האישי של אדון רויאר הודעה מסעירה- אדם חשוב מאוד הוזמן לבית, והאדון מצווה על כל העבדים להתייצב בטרקלין להסבר מפורט מפיו.