פרק 23

69 9 7
                                    

-קטרינה-

כשבראד הגיע היום לביתי ניסיתי להתחמק ממנו, אבל הוא לא הניח לי. בשלב מסוים הוא התחיל ממש להציק וניסה לאחוז בי חזק ולהפציר בי שאדבר איתו. הנוכחות שלו העיקה עלי יותר מתמיד. הוא האדם האחרון שחיפשתי בזמן כזה.

הוא אמר לי שהוא מבין שקשה לי, אבל הוא למעשה לא הבין כלום. הוא אמר שהוא רוצה לעזור לי, אבל נתן אלף ואחת סיבות מדוע הוא לא יכול. הוא אמר לי שאכפת לו ממני, אבל היה אכפת לו רק מעצמו. לכן אמרתי לו בהחלטיות שאני מבטלת את הפגישות שלנו, שלא יעז לבוא יותר לביתי ושאיני מעוניינת לראותו עד החתונה. הוא ניסה למחות, אבל אני הודעתי לו ששום דבר לא ישנה את דעתי ושנתתי הוראה לשומרים לא להכניסו בשום מצב.

אחרי שגירשתי אותו פעם נוספת ווידאתי שהוא הלך, דבר ראשון שעשיתי היה ללכת לגדר ולראות את טוני. אבל התאכזבתי לגלות שהוא לא שם. זהו כבר היום השלישי שאני לא פוגשת אותו.

זה מעולם לא קרה לי בעבר. הוא אף פעם לא נעדר לכל כך הרבה זמן. הייתי בטוחה שאראה אותו היום אחר הצהריים, אבל שום דבר. אפילו הסלסלה נשארה מלאה באוכל. בטח משהו רע מאוד קרה לו. אולי אפילו... לא! אין מצב. טוני עדיין חי! אני חייבת להמשיך להאמין בזה, אחרת אשתגע.

קראתי לאחת לחדרי. "הבאתי לך משהו. שימי את זה מחר בסלסלה של טוני, בבקשה", הושטתי לה פתק קטן ומקופל שעליו כתבתי- "אחכה לך עד שתחזור". התחלתי לבכות לה, היא ניסתה להרגיע אותי ואמרה שהכל יהיה בסדר ושטוני ישוב לגדר כהרגלו.

"הלוואי שאת צודקת" אמרתי לה בקול שבור.


*החלק הבא מכיל תכנים של גסיסה.

-טוני-

אני שומע קול מטושטש. מישהו קורא בשמי ומנסה להעיר אותי משנתי.

לרגע אני כועס עליו על כך שהוא מחזיר אותי למציאות ומונע מנשמתי לעזוב את גופי הגוסס. מונע ממני להפסיק את הכאב העז שאני חש.

"טוני!", הקול מוכר לי. "האם אתה שומע אותי? טוני!", הקול מתחדד.

אני רוצה לענות לו, אבל אני לא מצליח. במקום זה, אני מנסה לפקוח את עיניי. אני מתחיל להבחין בדמות מטושטשת רכונה מעליי. ראייתי מתמקדת ואני מזהה את פרצופו המלוכלך מפיח של הנער הכחוש. גלם.

"תודה לאל!" הוא לחש בהתרגשות, כשהוא רועד מקור.

הייתי שרוע על גבי, על גופי נפרש שק גדול כשמיכה, לצדי ישב גלם על ברכיו. הוא אסף לידיו את כפות ידיי הקפואות מהקור ונשף עליהן את הבל פיו בניסיון נואש להפשירן. התקשיתי לנשום. נשימותיי היו קצרות וקטועות ובקושי נשמעו. עיניי החלו להיעצם שוב ודחקו בי להיפרד מגלם.

"לא, לא! טוני, פקח את עינייך! הישאר איתי! הבט בעיניי, טוני!" גער בי גלם וסטר על לחיי, ואני אילצתי את עצמי להביט בו שוב. ראיתי דרך עיניו שהוא מבוהל ומתוח.

נער הנעליים (בהקפאה)Where stories live. Discover now