פרק 16

92 8 14
                                    

-קטרינה-

חששתי מאוד מהפגישה הבאה שלי עם בראד. גם הפעם ישבתי איתו בספריה, כי שם ידעתי שאיש לא יאזין לשיחתנו. אך הפעם הוא התיישב בכורסא וקרא ספר מבלי לומר מילה, ואפילו לא העיף מבט חטוף לעברי.

המשכתי לקרוא את ספר ההרפתקאות וניסיתי להתעלם מנוכחותו, אך היה זה קשה כשעל לשוני בערה השאלה שכל כך רציתי לשאול אותו.

"האם הלשנת עליו למישהו?" שאלתי אותו בשקט, רק לאחר שסקרתי במבטי את חלל החדר ווידאתי שאין עוד מישהו מלבדנו.

הוא שלח לעברי מבט מלוכסן. "את מתכוונת לעבד ההוא שלך?"

"אל תקרא לו כך! הוא לא העבד שלי, הוא החבר שלי!"

"עבד וגבירה שהם חברים... את זה עוד לא יצא לי לשמוע", הוא צחקק.

"רק ענה לשאלתי, בבקשה!", נשמעתי מתחננת יותר מאשר תוקפנית.

הוא גיחך. "מה הטעם בכך? הוא ממילא ימות בקרוב".

"על מה אתה מדבר?", נלחצתי מדבריו.

"על העבד ההוא שלך, שנראה כמו שלד מהלך. ימיו ספורים, כל אחד יכול לראות זאת עליו".

הבטתי בו במבט שקט ומאופק.

"אני מאוד מקווה שלא נקשרת לסמרטוט הזה יותר מידי" המשיך לדבר. "כי ממילא לא תראי אותו יותר בקרוב. מרוב הרזון שלו הוא נעלם מן העין-"

"סתום את פיך!" גערתי בו.

הוא שוב גחך בסיפוק על כך שהצליח להרגיז אותי.

"אתה בוודאי כבר סיפרת עליו למישהו" לחשתי לעצמי בשקט ובקול שבור. הייתה דממה בחדר למשך כמה רגעים.

"לא סיפרתי עליו לאיש" אמר גם הוא בשקט בעודו נועץ את מבטו בספר.

"אני לא סומכת על המילה שלך" עניתי לו במרירות.

"מוטב שתסמכי, מפני שאני דובר אמת".

"האם תוכל להבטיח לי זאת?"

הוא גלגל את עיניו. "אני מבטיח לך".

"מדוע אינך מסתכל לי בעיניים כשאתה מבטיח?"

הפעם הוא הנמיך את הספר והביט בעיניי. "אני מבטיח לך שלא סיפרתי עליו לאיש וגם לא אספר".

זה עדיין לא הרגיע אותי לחלוטין. הסטתי את מבטי ממנו ונאנחתי על הכורסא בחוסר שביעות רצון.

"אם כבר מדברים על הבטחות..." הוא אמר. "אני רוצה שתבטיחי לי גם את שלא תספרי לאמך שום דבר על השיח שהיה לנו עליה".

"אתה מתכוון שלא אספר לה על כל המילים הפוגעניות שאמרת עליה?"

"אני לא באמת התכוונתי למה שאמרתי!" הוא מיהר להתגונן. פיו נפתח ונסגר מספר פעמים עד שהצליח להוציא את המילים. "אני מצטער על כל מה שאמרתי".

נער הנעליים (בהקפאה)Where stories live. Discover now