נער הנעליים (בהקפאה)

פרק 3

-קטרינה-

ישבתי על הכיסא המקושט בפרחים, שהוכן במיוחד בשבילי לכבוד יום הולדתי השישי. כל החדר היה מקושט גם הוא בפרחים וסרטים מבד משי והיה מלא במתנות צבעוניות. רובן המוחלט היו בובות ובגדים, אך אני לא אהבתי אף אחת מהן.

"מדוע אמא לא כאן כדי לחגוג איתי?" שאלתי ברוגז ושילבתי את ידיי.
השפחה שנכחה בחדר הביטה בי בדאגה. "האם היא אינה סיפרה לך על הפגישה החשובה שיש לה בחצר המלכות?" שאלה בעדינות. על מצחה מקועקע המספר אחת. היא הייתה מבוגרת וקמטי זִקנה על פניה.
"מובן שהיא סיפרה לי. אחרי שהבטיחה לי שהשנה לא תלך לשום מקום ותחגוג איתי!" רגזתי וכמעט צעקתי עליה.
"אני בטוחה שהיא הייתה שמחה לחגוג איתך, אך היא אינה יכולה שלא לבוא לפגישה עם נשות החצר" ניסתה להסביר לי.
"לא רוצה!" צעקתי ורקעתי ברגליי. "אני לא רוצה לשמוע אותך. הסתלקי מכאן!" צווחתי עליה.
היא יצאה בשתיקה מהחדר.

נשארתי לשבת על כיסא יום ההולדת במשך דקות אחדות, שלובת ידיים, קפוצת שפתיים וזעופת גבות. רציתי לצרוח בכל הכוח, להשתולל ולהתגלגל על הרצפה, לבעוט בכל המתנות חסרות הערך מבחינתי ופשוט לבכות. אך ההתנהגות  הזו הפסיקה לעבוד מזמן. עד שלאמי נמאס ממני ואמרה לי שאני כבר גדולה ושאני בת למשפחה מיוחסת, לכן אין זה ראוי לגבירה כמוני להתנהג בגסות שכזו.
לפעמים עלתה בי המחשבה שאולי היא לא אמי האמתית. מהרגע שיצאתי מהבטן השפחות היו אלה שטיפלו בי. החליפו לי, קילחו אותי, האכילו אותי, שיחקו איתי, לימדו אותי ללכת, ואמי הייתה רק דמות שהתהלכה בבית.

אין לי אבא. אבי נפטר כשהייתי תינוקת. אני רק יודעת מסיפורים עליו שהוא היה אחד השרים המכובדים של המלך ושעבודתו המסורה הייתה מוערכת מאוד בעיני כולם. מעולם לא התגעגעתי לאבי, מפני שמעולם לא הכרתי אותו.  
מאז שאני זוכרת את עצמי גרתי בביתה של סבתי. שמה גלוריה, אבל כולם קוראים לה "גברת ג'ונס". סבי ניפטר עוד לפני שנולדתי והוא הותיר אחריו וילה מפוארת בלב עיר הבירה, ומכיוון שהיו לו שלוש בנות שכבר נישאו ועזבו את הבית, הבעלות על הבית נותרה אצל סבתא. אמא מספרת שנאלצנו לעזוב את הבית של אבא אחרי שנפטר ולעבור לגור אצל סבתא, כי הבית שהיה לנו כבר לא בבעלותנו. הוא עבר בירושה לדודי, יוליוס, אחיו הצעיר של אבי. אמא כל הזמן אומרת שיום יבוא ושתינו נשוב לבית של אבא, ובכל פעם שהיא אומרת זאת אני רואה את הגעגוע בעיניה.

לפתע שמעתי קול תזוזה בחדר, כמו בעיטות קטנות וחלושות. הזדקפתי על רגליי וחיפשתי בסקרנות את מקור הקול. הוא בא מכיוון ערימת המתנות. הבחנתי בקופסא מעץ שזזה מעט. היא נקשרה בסרט כחול גדול ונראתה פשוטה למדי. היא לא יפה במיוחד, חשבתי לעצמי. לפתע ראיתי אף קטנטן ושחור מציץ מבעד למכסה ומרחרח את הסביבה. לאחר מכן צצה רגל קטנה ופרוותית, כמנסה לצאת. התכופפתי אל הקופסא והתרתי את קשר הסרט. כשפתחתי אותה, ראיתי בתוכה גור כלבים קטנטן, בגודל של נעל, בעל פרווה חומה בהירה ונעימה. אוזניו קטנות ונפולות, עניו גדולות ביחס לאפו הקטן. כל גופו רזה וזנב פרווה קטנטן ריצד מאחוריו. על צווארו קולר ואליו חוברה דסקית קטנה מזהב, שעליה חרוט השם "דוכס" ושם משפחתי- "קולין". הכלבלב נבח בקול צפצוף. ליטפתי אותו בעדינות וחייכתי. הוא היה כל כך חמוד. הוצאתי אותו מהקופסא והוא מיד התרוצץ בחדר הגדול. צחקקתי מעט והתחלתי לרוץ אחריו.
"בוא הנה, דוכס!" קראתי בחיוך. הכלב המשיך לקפץ בשמחה, נבח וקשקש בזנבו בהתרגשות. התרגשתי גם כן. סופסוף יהיה לי חבר לשחק איתו, אני לא לבד. הוא ישחק איתי בכל זמן שארצה, יישן לצדי בלילות, וכשיהיו לי חלומות רעים אני אחבק אותו והוא ירגיע אותי.